"מומי שלי", היא קוראת בין הסדינים, רוצה לעשות פיפי אבל לא
מצליחה לקום, "מומי שלי, בואי תעזרי לי", אני רצה. רצה כי אין
לי ברירה, להקים אותה מבין השמיכות, לתמוך בה כשהיא נעמדת ואז
לרוץ איתה לשירותים. רק שלא יברח לה בדרך. "למה מומי, סבתא?
למה מומי?" לפני שנפלה ושברה את הירכיים לא קראה לי מומי. רק
עכשיו, משום מה.
"למה מומי? למה מומי? אל תשאלי יותר מדי שאלות", פתאום היא
צלולה, צלולה ועצבנית. אני רוצה נורא לנשוך לעצמי את האצבעות,
אחת אחרי השניה, להכניס אותן לפה וללחוץ חזק. כי לצעוק לא
יעזור לי כאן, ולהשתגע זה לא בריא. "אל תהיי ילדה טיפשה", היא
מצחקקת בעודה יושבת על האסלה, הדלת פתוחה ואני ממתינה בחוץ,
שעונה על הקיר, מחכה ונושכת. "סיימת, סבתא?" אני מוותרת לה.
סיימה.
אני מחזירה אותה לחדר ומכסה אותה בשמיכה, נזכרת שאבא אמר
שהאישה הזאת עוד תקבור את כולנו. בערב, לפני שאני מרדימה אותה
ובורחת לענייני, אני מפזרת את השיער האפור שלה וקולעת ממנו צמה
חדשה. כבר שנים שלא באו זוג מספריים אל בין השערות האלה,
מתארכות עד הישבן הגרום, הלא מתפקד.
זה עניין של נוחות, לגור איתה. רוב היום יש לי שקט, רק מדי פעם
התפרצות, תקומי. תלכי. תעשי. תבצעי. שוב רגיעה. להאכיל אותה.
להלביש אותה. לכסות אותה. לבדוק בין הדלת למשקוף שהיא ישנה.
בדרך כלל שקט, בבית מזדקן עם אישה זקנה מאד, אני מריחה מכל
ארון את הנפתלין וישנה על סדינים שהרכות אבדה מהם ואיננה.
גם בלילה, בסלון, רואה טלוויזיה עם עצמי, בדממה הזאת של אמצע
הפריפריה, אני לא מרגישה אותה יותר מדי.
בבוקר בא התיאלנדי לשמור עליה ואני זזה, בעולם שמחוץ לדלתות
הכניסה, לגינה ולשער הברזל הקטן אני מישהי אחרת, לא מומי, לא
נכדה, לא מטפלת. אני רצה ממקום למקום, מפרנסת את עצמי בכבוד,
נפגשת, מדברת דיבורים של שנות העשרים ולא של זיקנה. ואז חוזרת
אליה, להקים, לנגב, לשמוע אותה. "מומי, מומי, מומי, לאן
נעלמת?"

"מומי, לאן נעלמת?" קוראת האם לבתה שלוש פעמים ברצף. לילדה
הקטנה עם שמלת המלמלה זה נשמע כמו תפילה של יום שישי. "רק
שיחקתי בחוץ", הילדה מתנצלת, בודקת במהירות שלא לכלכה את השמלה
הלבנה.
"אמרתי לך לא לרוץ בחוץ עם הבגדים האלה", אומרת האם בטון נוזף.
"סליחה, אמא". הילדה מתנצלת, נכנסת אחרי אמה אל הבית הקטן,
האחרון ברחוב. "לא נעלמתי", היא מושכת כתפיה, משתדלת להסתיר את
השריטה בברך, שוב טיפסה על העץ.
המים החמים צורבים את הגוף. "אמא, לא לשפשף", מומי צועקת. "אבל
חייבים, את מלוכלכת כולך, מטונפת לגמרי", והאם משפשפת את העור
החיוור, משפשפת עד שנהיה אדום וחלק. "זה כואב", וממשיכים
לשפשף, לקרצף, לסבן, ושוב לשפשף. "הלכלוך פשוט נדבק לך לעור,
לא יאומן", וממשיכים לשפשף, לקרצף, לסבן, ושוב לשפשף, "די,
אמא, די". משפשפת. המים הופכים עכורים יותר ויותר, מומי הופכת
אדומה. "לא להתלונן, מומי. זה לטובתך". שפשוף, קרצוף, סיבון,
מים עכורים מלוכלכים, ילדה מטונפת. "ילדות לא צריכות להיות
מלוכלכות כל כך, את ילדה, את צריכה להיות נקיה, מבהיקה,
טהורה".
ואז משחררים את הפקק והמים יורדים לאט לאט, ומומי, עירומה,
אדומה, נקיה. סופסוף נקיה.
ניגוב. ידיים למעלה, עכשיו כותונת על הגוף, משתלשלת עד הרצפה,
מעבר לרגליים הקטנות, עכשיו ליבשי בגדי חג, היי יפה, ילדה יפה,
קטנה ומתוקה, כדבש על שפתיים רעבות, היי רגועה.
והחג, החג ערמומי, מומי מחכה למתנות, יודעת שיבואו, החנוכיה
מוארת והנה בא הזמן, חצי כריסמס חצי חנוכה וקר בחוץ, אפילו
לילדה שמתחממת מהר. "סוודר חדש", היא שמחה, ורדרד מלוכלך
הסוודר, קצת אפור קצת ורוד ומאד רך. "מומי, את מבטיחה לשמור
שלא יתלכלך?" שואלת האם ומנגבת ידיה במגבת הלבנה, "מבטיחה,
אמא, מבטיחה".

"תביאי מים, הגרון שלי יבש", הזקנה כבר תפסה אותי. הרגע נכנסתי
הביתה. היא על הכורסא הגדולה בסלון, התיאלנדי מסתובב סביבה עם
מטאטא. "עשתה במיטה, עשתה במיטה", הוא מכריז בעברית עילגת,
ואני רצה לראות את הנזק. מזרון רטוב, צריכה לזכור לקנות
שעוונית לשים מתחת לסדין. "זה בסדר", אני מרגיעה אותו, אני
אנקה הכל. "מומי, מומי, אתמול רקדת יפה מאד", היא מתעוררת
פתאום לחיים, "היית כמו מלאך". ואז צונחת לשינה עמוקה. למה
מומי?
אני משחררת את התיאלנדי לדרכו, מרימה את המזרון לייבש במרפסת
הפתוחה, אחר כך נשטוף בסבון ריחני, יהיה נקי שוב. יושבת לשקוד
על הספרים, מחשבת חישובים בשביל חברה קטנה בדרום תל אביב,
לסיים הכל לפני סוף החודש כי אז צריך להתחיל לעבוד על משכורות.
אחר כך מכניסה הכל לכביסה, הבגדים הצבעוניים שלי מסתובבים מהר,
מתנקים מהיום הארוך. ולתלות ולחכות ולקפל.
בערב נותנת לה מרק כי זה הכי נכון לה, בלי שיניים לבלוע קצת
ירקות מעוכים במים, עם תיבול של אבקת מרק עוף, יהיה טוב לה.
"בלי טעם", היא אומרת, "בלי טעם", חוזרת שוב, "בלי טעם". מניחה
על הלשון שלה גלולה, "תבלעי, סבתא, תבלעי".
"לא בכוח, מומי, לא בכוח", היא פתאום מחייכת אליי, "בעדינות".
ואני מנסה שוב, שתבלע את הכדור עם מים, לא במציצה. "הנה, עכשיו
הכל נעים לך, סבתא", אני אומרת ורואה איך העיניים שלה שוב
נעצמות. אולי לחלום חלומות, אולי לחיות במקום אחר שבו למומי יש
פירוש ומראה וסגנון דיבור מסויים.
כשהיא ישנה אני חוזרת להיות בת 27, שעה ארוכה מדברת בטלפון עם
גילי, "יש מסיבה", היא מכריזה, "ואנחנו חייבות ללכת, המון זמן
עבר מאז שעשינו משהו יחד". אני מאשרת, המון זמן. אולי חמישה
חודשים, רק מפגשים מהירים בבית קפה קטן, מרחק רחוב אחד מהבית,
כדי להיות קרובה אם משהו קורה, חס וחלילה.
"ומה עם גבר בחיים שלך? מתי נשמע בשורות טובות?" גילי שואלת,
"יש אותו עכשיו", אני אומרת, "אבל אין הרבה זמן לתת לזה
לקרות".

כשמומי רוקדת. כשמומי רוקדת כולם מסתכלים, מתמקדים, כי אין
ברירה אחרת, העיניים צפות על הגוף שלה. עכשיו כבר נערה מתבגרת,
רוקדת כמו מלאך עם כנפיים, מסתובבת, מביעה מילים בידיים, כמו
שפת סימנים, תנועה זורמת וכולם מוחים כפיים כשהמוזיקה פוסקת
ומומי עומדת גאה. מחייכת.
"הילדה שלך כל כך מוכשרת", איש משופם פונה לעברה של האם
המאושרת, חצי גרמנית חצי פולנית והאם מבינה את שתי השפות.
המשופם מציג עצמו כמנהל האקדמיה לאומנויות בברלין, "הייתי שמח
מאד לראות את הילדה שלך אצלנו", הוא אומר. "שתרקוד אצלנו,
תתפתח, מה דעתך, גברת קירשנובסקי?" והאם חיוורת, מומי זה כל מה
שיש לה. מומי זה מה שנשאר לה. "המרחק גדול", היא אומרת, "גדול
מדי".
"ובכל זאת, לא היית רוצה שהילדה שלך תהיה בלרינה אמיתית? הבנות
שלנו כולן מחונכות, תרבותיות, משכילות, ניתן לה את כל הכלים
להיות ליידי, אישה צעירה ואינטיליגנטית". האם מבקשת לחשוב.
המשופם משאיר כתובת, רק נסיעה אחת ברכבת, קרקוב- ברלין, לבדוק,
לראות, לבחון את המצב.
ונוסעים. אמא ומומי נוסעות לברלין. רק לכמה ימים לראות לנסות.
דרך החלון מומי רואה את השדות המתים האלה, שדות ירוקים ויערות
חדגוניים מוזרים, "מה זה אמא? רק ירוק פה, לא פרחים כמו
באדניות או בגינה, אפילו העצים ירוקים ירוקים, בלי פירות,
מסודרים בטורים". ואמא שותקת, מסתכלת גם היא על הנוף. "ככה זה
מומי", היא אומרת בשקט.
ואז העיר הזאת, ברלין, מומי חוזרת ואומרת את שמה של העיר בין
שפתיה, בלחש, שלא ישמעו אותה הנשים ברחוב,  או הילדים שמשחקים
על המדרכה בגשם, עוצרים את התנועה ההולכת לכיוון אחד, יוצרים
בתוכה צורה מבולגנת, בתוך הסדר הזה המשונה. לא רוכלים בפינות
רחוב, לא עצירות לומר שלום ומה נשמע, כולם מתהלכים כמו בתהלוכת
חג, לכיוון אחד.
כשמומי רוקדת, המורות מסתכלות היטב, בוחנות כל תנועת רגל או
יד, "יפה מאד" הן סופקות כפות ידיהן באחדות משונה. "כל הכבוד".
למדוד את הגובה, הילדה קצת רזה, מעט חלשה בזרועות, גם בגב יש
עקמת קלה, לא נורא, זה בסדר. הכל יהיה בסדר.

"היית כל כך יפה פעם, מומי", היא מדברת אליי כמעט מתוך שינה.
"תשני, סבתא, תשני, הנה כדור שיקל עליך, תבלעי, יופי יופי".
"היית ממש יפה", היא חוזרת על עצמה, "היה לך שיער כמו של
נסיכה, ותלתלים כאלה שמנצנצים בשמש, ועכשיו מה? סתם שיער, לא
מיוחד כל כך. חבל שהלך לך השיער".
אז היא נרדמת. אני מתקשרת אליו שיבוא, שיחבק אותי קצת בלבד הזה
בחושך. הוא נוגע בי ומדגדג את האחורנית של הברך, ואני צוחקת
כאילו הייתי ילדה מול ליצן, במסיבת יומולדת. אחר כך הוא לוחש
בשקט שחייבים להוציא אותי מפה. שאני נגמרת עם האישה הזקנה
הזאת, היא לא נותנת לי מנוח, "לא מתאים לך חיים כאלה", הוא
אומר, "אילו יכולתי הייתי קונה לך בית עם שתי קומות וגינה,
לגדל בה פרחים, לעשות בה ילדים קטנים", ואני צוחקת, כי הוא
אומר את זה חצי בצחוק, חצי ברצינות. הצחוק הוא משחרר בלילה
כזה, כשהיא ישנה בחדר השני ואני נאנחת כי הוא איתי.
"אני יפה?" אני שואלת אותו רגע לפני שהוא נרדם. "את מהממת,
מקסימה", הוא מלטף לי את השיער הקצר, לא מבקש תמורה. "ולמה את
שואלת פתאום אם את יפה?", זה מעניין אותו, הוא מתעורר פתאום.
"סתם מחשבה שחלפה לי בראש, אולי אני צריכה לשנות משהו".
"שום דבר, כלום, תישארי כמו שאת". החיוך שלו ממיס אותי. שוב
הוא מתהפך, עכשיו מעליי, עכשיו אני מעליו, זה מוזר להתהפך ככה
כשהיא בחדר השני.
"את צריכה לצאת מפה". הוא אומר לי, שניה לפני שהבוקר בא והוא
הולך.

למעלה, למטה, פלייה ועצרי. בלילה מומי שוכבת במיטה, מודדת
תנועות. ככה המורה אמרה, ככה אני עשיתי, אז למה היא מעירה?
ולמה בכוח? ולמה מקל ביד, מאיים, מטריד?
לידה נערה בכותנת לילה ירוקה מצחקקת עם מחברת פתוחה. "מה את
קוראת?" מומי שואלת והנערה מסתובבת, בוחנת. "סיפורים שאמא
סיפרה", הנערה עונה במתיקות. שפתיים של דובדבן. "והכל כתוב לך
כאן? כל הסיפורים?". הנערה מחייכת באושר, "הכל. את כל הסיפורים
אמא רשמה לי כאן במחברת, שלא אשכח אותם ושאוכל להירדם חזק".
"ומה מסופר בהם?" מומי שואלת, מתיישבת יחפה במיטה, מסכלת רגליה
הכואבות אחרי ארבע שעות של "למעלה, למטה, פלייה ועצרי". "מסופר
בהם הכל, על הבית שלנו והתרנגולות בלול, ועל אייזק הנפח ועל
מינה התופרת", אומרת הנערה. "האנשים מהכפר שלך?".
"כולם. כולם מהכפר, את כולם אמא רשמה לי כאן, שלא אשכח את
הבית".
"מומי", מומי מציגה את עצמה, הנערה מביטה אל תוך העיניים,
למומי נדמה שהיא מציירת צורות עם המבט בלבד.
"דיטה", אומרת הנערה, "אני דיטה, כיתת נערות 09 ואת?"
"כיתת נערות 10", מומי עונה.
"רק מתחילה", דיטה מחייכת, "בת כמה?"
"רק בת 12", עונה מומי.
"קטנה ממני בשנתיים", אומרת דיטה, "אבל זה לא נורא". והיא
צוחקת. "ממש לא נורא".

"מי זאת מומי?", אני שואלת את סבתא כשהיא עירנית, פתאום במצב
רוח טוב, מבינה אותי, מבינה את הסביבה.
"אחחח מומי, מה זאת אומרת מי זאת מומי, הרי זו את". ושוב חוזרת
לעצמה. "אני לא מומי, סבתא, את יודעת".
עכשיו היא כועסת. "את מומי, את מומי שלי, מומי היפה. אמנם קצת
התבגרת, אבל עדיין יפה, כל כך יפה. תרקדי בשבילי מומי?". לא
יודעת לרקוד. לא צעד, לא שניים. שלומיאלית שכמותי.
"סבתא, אני לא מומי, אני נעמה, הנכדה שלך, ומי זאת מומי בכלל?"
לא להתעצבן. אסור להתעצבן על אישה בת 78.
"עכשיו כבר לילה, ואני עייפה, לא יכולה לרקוד, הרגליים
כואבות", אני נרגעת ואז מתרצת.
"שטויות, את יכולה, תמיד יכלת לרקוד בשבילי, את לא זוכרת?
פלייה, למטה, למעלה וסיבוב", אני רוצה ללכת מכאן, להיות
אכזרית, לעזוב את הזקנה לעצמה, לתת לעצמי חופש.
"די, סבתא, כבר מאוחר". אני מכסה אותה בשמיכה. "תירגעי". והיא
מחברת שפתיים, אוטמת את הפה, לא מדברת. בכוונה. מבט של כעס
מוזר. "תמיד היית עקשנית, מומי", היא אומרת.
אחרי שהיא נרדמת אני מחליטה לחפש, בין התמונות הישנות למצוא את
מומי. פותחת אלבומים ישנים שמתחבאים במזנון הישן בפינת האוכל,
מפילה ניירות על הרצפה. איפה מומי? מי זאת מומי? למה מומי,
סבתא? למה מומי?

פתאום מומי הכוכבת של כיתת המתחילים. "לא ראינו כישרון כזה כבר
הרבה זמן", אומרות המורות. ועובר חודש, ואחר כך עוד חודש,
והחורף מתחיל וברלין כולה מכוסה שלג, ובתוך הכיתה הקטנה ליד
האח, מומי מסתובבת על קצה האצבעות, היא תהיה הברבור, כל השאר
ברווזים מכוערים.
עובר עוד חודש, ופתאום הכל משתנה. איש אחד כאן בברלין אומר
לשים כוכב צהוב על הבגד, גם כשרוקדים, ומומי חושבת שזה נורא לא
מתאים, בגד ריקוד ורוד וחצאית טוטו, וכוכב צהוב שמשנה את הכל.

היא שומעת התלחשויות ופתאום, למומי אסור לרקוד.
בלילה היא שואלת את דיטה למה כוכב, הרי כוכבים יש רק בשמיים.
ועד עכשיו כולם אמרו לה שהיא ממש כמו אותם הכוכבים, כשהיא
רוקדת היא מנצנצת. "כי אנחנו יהודים", דיטה אומרת ועצב בעיניה.
"הכל הולך להשתנות".
במקום לרקוד עובדים במטבח, דיטה שוטפת כלים, משפשפת במברשת
חתיכות גבינה שיבשה על החרסינה ומומי מנגבת.
דיטה אומרת שזה מוזר שכבר לא מגיעים מכתבים, לא מההורים, לא
מהאח בורשה. היא שואלת את מומי, בין השמיכות, "מומי, אולי כדאי
לברוח?"

מצאתי. ערמת מכתבים מצאתי, צהובים כמו בננה בריקבון. מצאתי.
ועל המעטפה כתובת משונה. שפה לא ברורה. אני מנסה לאתר מילים
שאני יכולה לפרש. ואיפה מומי? הנה, הנה מומי, כאן כתוב מומי.
אבל לא מבינה. לא מבינה את הסיפור של המכתב הזה. על המעטפה שם
מוזר, ארוך מדי. קירש- קירשנוב- קירשנובסקי. מצליחה לאיית
בלחש. הנמענת היא סבתא. דיטה שנהב, רחוב פרישמן, תל אביב,
ישראל.
ועוד מכתב, ושוב מומי, לא על המעטפה אלא בפנים, מזהה כבר את
הכתב המחובר. mumy.
אבל כלום לא מבינה, הלוואי וידעתי פולנית.
אני מתקשרת אליו, מספרת. מצאתי את מומי במכתב. אולי זה רמז,
לדעת על מי היא מדברת. והוא מצחקק, בשביל מה את מתעסקת עם זה?
אישה זקנה מדברת שטויות. חבל עלייך.
בשבת אני מספרת לאמא, שואלת שוב, מי זאת מומי? למה מומי? ואמא
לא יודעת. "היא אף פעם לא דיברה". היא מסכמת. "תסתכלי על המכתב
הזה, 1964, פולין", אני מכריחה אותה להסתכל. "זה לא אומר לי
כלום, סבתא אף פעם לא סיפרה לנו, נעמונת".

בשלג, לרוץ, למצוא מקום להתחבא. "אם נמצא רכבת ונתפלח לקרון
נוכל להגיע לפולין. איפה תחנת הרכבת, דיטה?", מומי רצה מהר כל
כך. דיטה תולשת את הכוכב. "אנחנו גרמניות עכשיו, גרמניות".
ורצות, רצות מהר, הרגליים קופאות והן רצות. "איפה התחנה הזו?"
מומי שואלת שוב.
פתאום דיטה מחליקה, על השלג מחליקה ונופלת. הרגל מתעקמת.
"חייבות להגיע לרכבת" היא אומרת, הכאב לא משנה, "בואי ונרוץ".

בתחנת הרכבת המולה. אנשים, מזוודות, צעקות. גרמנים במדים
מושכים בשערות. "אתן!", קורא אחד מהם בגרמנית, "לעצור".
"מאיפה באתן ולאן אתן הולכות?".
מומי רועדת כי קר, ואולי קצת מפחיד. דיטה בפנים קשוחות, כאילו
קפאה עליה הבעה יחידה. "אנחנו תלמידות האקדמיה לבלט", היא
אומרת בגרמנית, "נוסעות לבקר את הדודים בקרקוב".
הגרמני צוחק. "תרקדו בבקשה, קדימה תרקדו, אני רוצה לראות".
ומומי קמה, כאילו הפחד יצא מכל החורים של הגוף, ונעלם, היא קמה
ורוקדת, מסתובבת, פלייה, למעלה, למטה, סיבוב. "יפה מאד". הוא
אומר, מסתכל אל תוך העיניים, המבט שלו כאילו מנסר את הראש
מבחוץ פנימה.
"יש תעודות?", הוא שואל.

מושיטה לה את המכתב, "סבתא תסתכלי, מצאתי את מומי, מצאתי את
מומי במכתבים שלך". היא מהנהנת בראשה לשלילה, לא לא לא לא לא.
"לא מצאת, ולא הייתה לך זכות, ילדה חוצפנית", היא חוטפת את
המכתבים ממני, כמה כוח מתעורר פתאום באישה החולה הזאת. "עכשיו
תספרי לי על מומי, ומה כתוב כאן".
"מומי הלכה, כבר איננה".
"אבל הנה, פה במכתב, כאן כתוב "מומי". תגידי לי, סבתא, למה
תמיד מומי? למה כל הזמן מומי?" ופתאום אני מתפרצת בבכי והיא
מרימה יד אחת רועדת ומניחה על היד שלי.
"תיכנסי לידי, ילדה", היא אומרת, ואני נכנסת תחת השמיכה, כמו
כשהייתי קטנה והייתי מתגנבת למיטה של אמא ואבא בלילה.

במחנה הן עובדות רק שבוע. אחר כך כבר אין מקום, אנשים מגיעים
כל הזמן וכולם מדברים שפות אחרות, וכולם נראים אותו הדבר. שוב
ברכבת, שוב נסיעה ארוכה, בדרך מזמזמות יחד שיר, כדי להעביר את
הזמן, "תנשפי לי, אני אנשוף לך", אומרת דיטה, והן נושפות, אחת
על הפנים של השניה, והפנים נשארות חמות לרגע, אחר כך מתקררות
שוב.

אני אורזת את הבגדים בארגזים, את כל החפצים, מרוקנת את החדר.
מחר יבוא התיאלנדי עם הדברים שלו, ימלא את החדר מחדש. הוא יהיה
כאן לעזור לה לבלוע את הכדורים, לקום מהמיטה לעשות פיפי.
למה מומי? עוד פתוח הסיפור. והיא קוראת לי מומי כשנטרפת עליה
דעתה. "מומי, לאן את הולכת?"
"לשום מקום, סבתא, אל תדאגי, אני אהיה במרחק שני רחובות מכאן.
את מבינה, סבתא, עכשיו הוא ואני יחד, באותה הדירה, זוגיות כמו
שזוגיות צריכה להיות". אבל היא לא נרגעת.
"מומי, אולי ריקוד אחד?". ושוב אני מסרבת. ושוב היא כועסת, אחר
כך ישנה שעה-שעתיים.
והוא אומר שזה הכי לטובה, ואני יודעת שהוא צודק, לגור איתה זה
להשתגע. הריח של הנפתלין, הצהוב על הספרים, על הקירות, בין
האריחים באמבטיה. דירת זיקנה, דירת סוף המסע.
כשהיא חוזרת לעצמה, שעות מעטות לפני שאני עוזבת, אני שוב
שואלת, "סבתא, אז מה קרה למומי?"

הרכבת מאיטה בכל פעם שנכנסים לתוך יער. אולי בגלל הסערה שהעיפה
שברי ענפים אל המסילה. מומי מתעייפת, כבר אי אפשר לעמוד, שלושה
ימים לעמוד ככה, אז דיטה מתיישבת ראשונה, פותחת רגליים הכי רחב
שאפשר, ומומי, מומי מתיישבת ביניהן, ככה יהיה חם, יחד.
פתאום הרכבת נעצרת. צעקות מבחוץ והמולה, פותחים את הקרונות,
"החוצה, מהר מהר מהר מהר, כלבים, החוצה".
"עכשיו הזמן, בואי מומי, בואי מהר" דיטה מושכת בידה של מומי.
אל תוך היערות. ושוב רצות, ורצות, ורצות, ונדמה שים האנשים הזה
לא נגמר. איפשהו בדרך לתוך היער, מומי עזבה את היד.
"שתי ילדות, שם, ליד העצים", צורח חייל במדים, ודיטה רצה, רצה
הכי מהר, "הנה, מומי, עוד שניה והכל יסתדר".
דיטה, כמו פנתר, מטפסת על עץ סבוך, "איפה את מומי? מאחוריי?"
היא מסתובבת.
צעקה של ילדה. יריה.

"דיטה יקרה,
שנים רבות חיכיתי לשמוע ממך. לשמוע ממישהו שהיה שם עם מומי
שלי. למעשה, חיכיתי לסימן, אולי היא מסתתרת איפשהו, אולי כל זה
לא קרה. עכשיו אני יודעת הכל, יודעת איך הסיפור של מומי נגמר,
איך הילדה שלי נעלמה. כל מה שרציתי היה להגשים לה את החלום,
להיות בלרינה, את יודעת. מומי תמיד הייתה הכוכבת של כולם,
הילדה היפה שנעמדת על השולחן באמצע הסלון ורוקדת, כאילו הייתה
על במה. עכשיו אני יודעת, רגע לפני שהכל נגמר היא הצליחה,
הצליחה להיות כוכבת, כוכבת קטנה.
ילדה עם אומץ, זאת הייתה מומי שלי, את תסכימי שהיה לה אומץ.
להישאר ככה לבד בעיר זרה, להתמסר לאהבה שלה, לריקוד, רחוק
מהבית. אמיצה. אני לא הייתי אמיצה, דיטה יקרה, לענוד צלב,
לדקלם תפילות לא לי, לסובב את הגב לכל מה שהיה לי בחיים, רק
כדי לחיות מחדש. אנוכית הייתי, שילמתי את המחיר, איבדתי את כל
היקר לי.
אני כבר זקנה, חרטות יש הרבה, הן תלכנה איתי אל הקבר. עכשיו
המעגל הושלם, אני יודעת, הפנינה הכי מבריקה של החיים שלי הלכה,
אין יותר חלומות באספמיה, אין יותר תקווה שיום אחד מומי שלי
תופיע בדלת.
גב' קלרה קירשנובסקי, קרקוב, פולין. אפריל 1964".

בדירה החדשה אנחנו מסתדרים מהר. בלילה אני ישנה איתו וטוב לי,
סופסוף לחיות כמו שצריך, לדבר בשפה של הדור שלי. פעם בשבוע אני
באה לכסות אותה, לדבר איתה, לנגב לה את הפנים.
והיא, היא עדיין קוראת לי מומי, "מומי, למה את לא פה כל יום?
לאן את נעלמת כשבא הערב?" היא כועסת לרגע ואז משתתקת.
היא עוד תקבור את כולנו.



לנירית ולסבתא דיטה שלה