מוקדש לג'ינגית שלי
"מאיפה להתחיל... זה קרה כל כך מזמן" , אמרתי בקול חושש...
"מההתחלה" היא הפצירה בי.
-יום א' בשדה מאחורי הבית שלי 1992-
אני זוכר שהגעתי לשדה מייד אחרי הבית ספר, ואימא שלי לא תמיד
אהבה שאני עושה את זה כי זה היה הורס לי את התאבון כל החמציצים
האלה שהייתי זולל שם.
וזאת הייתה העונה הכי משובחת שלהם ופשוט הייתי חייב ללכת...
וכשהגעתי היא כבר הייתה שם , אלה. איך שאהבתי את הילדה הזאת,
אבל לא היה לי האומץ להציע לה חברות. אני עמדתי שם כמו בול עץ
רועד, והיא אספה בעדינות סביונים.
כשהייתי רואה אותה תמיד דמיינתי איך אנחנו אוכלים חמציצים כל
הלילה ומספרים בדיחות קרש...אבל תמיד זה הסתיים בזה שהיא סיימה
לשזור את הסביונים והייתה עוזבת בחיוך את השדה. משאירה אותי
בוהה בה, ואז זולל חמציצים עד שהייתי מאבד את התאבון ומאכזב את
אימא שלי.
-יום ו' מסיבת פורים באולם ספורט 1994 -
ישבנו כולנו מסביב ,על הכיסאות המאורגנים למופת שסידרנו
בעצמנו, מחופשים.
אני הייתי מיכאלאנג'לו הצב נינג'ה הכתום , כי פשוט אהבתי את
הצבע הזה...הוא הזכיר לי אותה כל הזמן...את אלה. כי היה לה
שיער ג'ינגי כזה שלא רואים הרבה בימנו. היא ישבה מולי, היא
הייתה כיפה אדומה , כמה שזה התאים לה.
המורות אספו את כל משלוחי המנות מכולם, ואז בחלוקה אקראית
חילקו לנו בחזרה את המשלוחים. אני קיבלתי את המשלוח של יעל
המשקפופרית , ואלי שישב לידי קיבל את של אלה. תפסתי אותו ביד
ואמרתי לו " אלי בוא נתחלף?!?" אבל הוא לא רצה. אז בדרך הביתה
לפני שהוא פתח את המשלוח חטפתי לו אות מהידיים זרקתי את זה של
יעל וברחתי. ברחתי הכי מהר, ולא הצטערתי לשניה.
בבית כשפתחתי את המשלוח היה בו רק אוזן המן אחת והרבה הרבה
סביונים.
ואז באמת שטיפה הציק לי, כי בתאכלס אני לא כל כך אוהב אוזני
המן.
בגלל הקטע הזה אלי לא דיבר איתי עד התיכון, אבל הוא לא היה ממש
חבר שלי...
הוא הראשון שקרא לי משוגע.
- יום ג' במקיף 1997-
אלה ואני למדנו ביחד באותה הכיתה, והיא תמיד התייחסה אלי בצורה
שונה. לא ממש יודע למה אבל לא היה לי אכפת. היה בה משהו שונה
מכל הבנות האחרות, משהו מפולפל, משהו שמח. משהו שתמיד רציתי
שיהייה שלי כי אני לא ממש הצלחתי להיות מאושר. תמיד הפריע לי
הקטע שלא חשבתי על אף אחת...רק עליה.
היינו ידידים, לא יותר מזה...וזה שיגע אותי.
תמיד בתוך הכיתה שמעתי שנדלקים עליה בנים מהחברה, וכל אחד ואחד
מהם רציתי לרצוח.... איך, הם לעולם לא יאהבו אותה כמוני, אף
אחד לעולם לא יאהב אותה כמוני. אבל לא אמרתי להם כלום והם לא
ידעו על זה כלום.
אימא שלי התחילה ללחוץ עלי להשקיע יותר בלימודים, אבל זה רק
הפריע לי בזמן הפנוי שלי כשהייתי כותב את שמה על מחברת, אות
אחרי אות. היו לי כבר 25 מחברות וידעתי שזה לא מספיק!. פשוט
ידעתי....וכל אחד מהם...רציתי לרצוח.
-יום ב' ולנטיינס-דיי 1999-
ליום הזה התכוננתי נפשית כבר המון זמן. תכננתי כל מילה שאני
אגיד ועזרתי את כל האומץ שלא היה לי, והצעתי לה לבוא אלי. היא
חייכה ואמרה שתשמח.
לא היה מאושר ממני בתבל!! לא היה ולא נברא...שמחת בית השואבה
הייתה קטנה עלי. כשהגענו אלי היא התיישבה על יד השולחן שלי
ובחנה את החדר. ביקשתי אלף סליחות על הבלגאן ,אבל היא רק חייכה
ואמרה שאני לא יודע בלגאן מהו.
לקחתי כיסא והתיישבתי לידה, וכשזרקתי את התיק על השולחן נפלו
לי כל המחברות על הרצפה... המחברות... עליה... , והיא כמובן
שהייתה חייבת להסתכל.
ובאמת כמו בועה שהתנפצה לי מול העיניים, היא קראה לי פסיכופט
ועזבה את הבית שלי בריצה.
באותו היום כבר שרפתי את כל המחברות האלה.
-יום ה סתם יום גרוע 1999 -
אחרי הולנטיינס -דיי לא יצא לי ממש לדבר אתה, היא דיי פחדה
ממני. ואני שקעתי במצב רוח מעצבן, מנסה לבחון את פתחים
שנשארו.
באותו היום הייתי בדרך הביתה מבית הספר כשהבחנתי בה הולכת עם
אלי . והיא צחקה כלפיו...והייתה מפולפלת כלפיו...הכל כלפיו.
חשבתי לי שהכל סתם, אבל זה לא היה ככה. לפני הבית שלה, שהיה
מרחק של 5 בתים מהבית שלי, הוא נישק אותה...והיא נישקה אותו
בחזרה.
באותו היום החלטתי שזה נגמר, שהגיע הזמן לנקום בכולם!, כי אם
היא לא שלי היא לא של אף אחד!
"רגע אחד, וכאן החלטת שאת מנסה להתאבד?" עצרה את דברי בקטיעה.
"לא...יצאתי לרצוח את כל השאר" עניתי לה בקול מפוקפק.
"אבל לא היו כל השאר..." אמרה הפסיכולוגית בקול דואג , "הכל
בראש שלך,את חייבת להבין את זה שאת לא יכולה לחיות בעולם
דמיוני כל הזמן".
"הכל אמיתי!!! " צעקתי עליה , "הוא אוהב אותי...והוא קיים!!!"
והיא בקולה הסמכותי אמרה לי שסכיזופרניה זה דבר פתיר ,ושהכל
יהיה בסדר . כל עוד אני אפסיק להתרכז בעצמי, ולנסות לא לאהוב
את עצמי עד מוות.
היא רשמה לי כמה תרופות הרגעה על דף נתנה לי אחת בפה, ושלחה
אותי לשכב קצת על המיטה. ואז בטלפון שמעתי אותה מזמינה לי חדר
בבית החולים הפסיכיאטרי.
הרגשתי איך העיניים שלי נעצמות, וכשנרדמתי חלמתי שאנחנו סוף
סוף ביחד...עם הרבה סביונים. |
