התעוררתי בקפיצה. זיעה קרה כיסתה את גופי. הסתכלתי בשעון ושוב
הסתכלתי בשעון, הזמן לא זז. המחוגים היו באותו מקום שהיו בדיוק
לפני שניה. הסתכלתי בחלון והרחוב היה ריק מאדם. הבית היה שקט
מתמיד.
השעה הייתה 3:18 בדיוק. קמתי מהמיטה התחלתי ללכת לכיון המטבח
שכל גופי ישנוני ועייף. שמעתי מבחוץ יללה של חתול רחוב. והמקרר
עשה רעשים מוזרים. לילה רגיל. חשבתי על היום שלי מחר, בית ספר,
חברים, מבחנים, מורות מעצבנות, הכל אותו דבר. נמאס לי חשבתי.
לא רציתי שיגיע היום למחרת, רציתי לברוח להגיע למקום טוב
יותר.
נעלתי את נעלי ההליכה שלי ויצאתי מהבית. אני לא יודעת מה חשבתי
לעצמי באותו רגע שיצאתי מהבית ב3:19 בלילה שבין שלישי לרביעי.
אבל עובדה שמשהו משך אותי ואני בלי להניד עפעף נמשכתי.
התחלתי ללכת לכיוון רחוב השומרים ופנית אבן גבירול בלי לדעת
לאן ולמה אני הולכת. אני לא זוכרת כמה זמן הלכתי, זכור לי רק
שגופי כאב ורגלי ביקשו מנוחה. עברתי ליד הומלסים חסרי כל וגם
ליד זונות המחכות לקלינטים. שום דבר לא ריגש אותי, הייתי
אטומה.
כשנמאס לי מההליכה ורציתי להסתובב ולחזור הביתה הבחנתי בך...
יושב על המדרכה, במקום הרגיל שאנחנו נפגשים, מחכה לי. כולך
מחויך ורגיש. ניגשתי אליך ובלי להגיד מילה ידעת שאני עצובה.
חיבקת אותי ואמרת לי שעכשיו שאנחנו ביחד הכל יהיה בסדר.
רק סיבה אחת בעולם הגדול והמבולבל הזה יכולה לגרום לי לקום
באמצע הלילה, סתם, להתחיל ללכת וכמו מגנט מהלך להימשך למקום
המיוחד שלנו.
הסיבה, אתה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.