לילה גשום וכבד, לילה שמתאים לסרטים של היצ'קוק. אני ואת
יושבים מחובקים בסלון, את לוגמת מכוס הקפה, אני, שלא ממש אוהב
קפה, שותה מיץ תפוזים. תמיד חשבתי שצריך לשמור על הבריאות.
"סיגלי, תעברי לי בבקשה אש", אני זורק לעברך. אנחנו יושבים
כמעט כמו משפחה, בוהים בטלוויזיה, לא מדברים. בקיצור, היינו
מעדיפים להתחלף עם מישהו אחר. כל-כך נימאס לי לבוא הביתה
ולראות אותך, אני מתאר לעצמי שההרגשה די הדדית אבל שנינו
עייפים מדי מהחיים על-מנת לפרק ולבנות מחדש. אז ככה, כל מה
שנותר לנו לעשות כרגע זה להמשיך ולהעמיד פנים שאנחנו עדיין
משפחה בריאה ומתוקנת, הרי יש לנו תוכי ושני כלבים לגדל. אז
אמרנו לעצמנו שנסחב, ניראה מה יהיה, לפרק תמיד אפשר, רק הבעיה
היא שאחר-כך זה רק יותר יכאב. "יואבי מאמי, אולי נצא לאכול
היום בחוץ? ממש אין לי כח לבשל!" אני כמו תמיד, בשביל לחסוך את
הוויכוח והמילים, כאילו שהן יכולות להיגמר לי, מסכים.
אז אנחנו יוצאים, אוכלים, חוזרים, הולכים לישון. בלילה אני
חולם על להקים משפחה אפילו איתך, אבל רק אם אני אוכל לאהוב
אותך, דבר שהפסקתי מזמן. עכשיו, כשאני כבר בן שלושים ואת בת
השד יודע כמה, כבר מזמן הפסקתי לספור, אני גם די בטוח שגם את
הפסקת. הגיע הבוקר, אנחנו, כן אנחנו, המילה הזאת עוד קיימת אבל
רק במקומות שנוח. הבוקר הגיע, אנחנו קמים אל המציאות העגומה של
עבודה, תוכי ושני כלבים. את קמה למציאות העגומה שלך, אני לא
מכיר הרבה נשים שהיו שמחות אם לילד שלהן היו נוצות. בכל אופן
אני קם נותן לך נשיקת בוקר טוב ופונה למראה אל עבר המציאות
העגומה שלי. להתגלח! אני כל-כך שונא להתגלח! אם רק לא הייתי
חייב. כן, לזה קוראים להדחיק. או לפחות ככה הפסיכולוג אמר. הרי
ברור שגם אני לא רוצה להתעורר בבוקר ולראות אותה ישנה לידי,
אלא אם כן היא ישנה ולעולם לא תקום. לזה עוד לא הגעתי עם
הפסיכולוג אז ככה שאני לא יכול לנקוב בשם לתופעה.
בדרך לעבודה אני מצית את סיגרית הבוקר שלי, אני יודע שזה לא
בריא לעשן בלי לאכול לפני, אני גם יודע שזה לא בריא לעשן באופן
כללי ועוד אני יודע שזה מאוד לא בריא לחיות. כי כל יום שבא זה
צעד אל היום שלא יבוא יותר אף פעם. העבודה כל יום אותו הדבר,
שום דבר לא מתחדש. גם הסקס כבר נעשה גרוע, אני חושב שעדיף
לעשות ביד. רק נקיפות המצפון משתנות ומתלוות אליהן רגשות האשם
כלפי הילד שהייתי מלא בחלומות, שאיפות, ותקוות. עכשיו הוא מת,
קבור עמוק, נותרו רק תמונות ישנות, זיכרונות או אולי אפילו
נוסטלגיה. אני עדיין לא מצליח להבין איך קרה שמה שעשיתי מלפני
שלושים שנה זה היה רק להזדקן בשלושים שנה.