בעזרת ה' יום חמישי ערב חג הסוכות.

התרגשות...
הכנה...
טהרה...

אני נכנס בכניסה אל הכותל... עובר את עמדת הבידוק... והנה שם
מימין העליה אל הר הבית, פעם ראשונה שאני בכלל רואה את העליה
הזו תמיד עוברים וממשיכים הלאה לכיוון הכותל...

אני מרגיש נכלם....

כמו החיילים שפרצו ורצו בריצת אמוק בשחרור ירושלים רק כדי לגעת
סוף סוף באבני הכותל...
לרוץ לרוץ...
לדלג ולעבור את הר הבית, העיקר זה להגיע לקודש הקודשים של עמ"י
הלא היא החומה המערבית.

פונה לכיוון העליה והנה עוד בודק ועוד גלאי מתכות...
אני מוציא את צרור המפתחות, הארנק, כל דבר שעלול לצפצף, והבודק
- שוטר עייף שאוכל סנדביץ', חוזר כאילו מעצמו...

"אתה עולה להר... לא להתפלל, לא לכרוע, לא למלמל, לא לקרוע...
לא לעשות שום תנועות דתיות".

לרגע הוא מנסה לחשוב על טקסים דתיים אחרים שהוא פיספס אבל לאחר
עוד ביס הוא מתעשת  אומר:  

"תקפיד על הדברים או שתיעצר ולא תעלה שוב להר."

אני מסתכל בו וכולי נרעד... רק על הנאום הזה שהוכן כאילו מראש
אני כמעט עושה קריעה בבגד...

אני מהנהן בשתיקה וממשיך למעלה...

כל חיי תמיד דמיינתי איך ייראה הר הבית במצבו כיום, כמן מקום
שממה שכל מה שיש שם זוהי רק כיפת הסלע בתוך חורבן... כמו שכתב
מרק טווין בביקורו בא"י - "הארץ שוממה ועזובה מסתבר
שרק כשתושביה עליה היא פורחת..."

אני ממשיך והמראה שנגלה לי בכניסתי הוא רע יותר משדמיינתי...
לא שממה אלא מקום מלבלב כמו פארק מסודר שנועד לטיול, שבמרכזו
של הפארק כיפת הסלע מוצבת במדויק על מקום הקודש...

ידוע סיפורו של ר' עקיבא שראה את הר הבית חרב ושועלים ההולכים
בין ההריסות, תלמידיו בוכים והוא צוחק.
ר' עקיבא שואל, מדוע הנכם בוכים? ותלמידיו משיבים לו, איך
נראה את המקום שנאמר בו והזר הקרב יומת וכעת שועלים הולכים בו
ולא נבכה?!
והוא משיבם ועל זה אני צוחק, מפני שאם נבואת החורבן התקיימה
בוודאי שתתקיים נבואת זכריה  שאמר "עוד ישבו זקנים וזקנות
ברחובות ירושלים... ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות
משחקים..."

אני נזכר בסיפור... אבל מחשבתי נודדת לכיוון אחר...
ילדים ערביים רצים וצוחקים שם למעלה בעזרת כהנים, עזרת ישראל,
ההיכל והקודש.
זקנים ערביים יושבים ומעשנים למרגלות העזרה...

"עוד ישבו זקנים וזקנות... ילדים וילדות משחקים".

לא לילד הזה התפללנו - שועלים ילכו בו.

ואולי זו כוונתו של ר' עקיבא שהמדרש על החורבן והמדרש על
הגאולה כה קשורים הם כי הם מראים בעצם את שני הצדדים
המנוגדים...

אנו ממשכים להקיף את כל העזרה ומגיעים אל מול מיקומו של שער
ניקנור - שער שהיה גבוה 15 מדרגות מעזרת נשים... ובמקום ההיכל
והאולם כיפת הסלע עומדת, ולפניה מסגד השלשלת - כמו
מסגד קטן יותר.

הרב אומר שגובה כיפת הרוחות הוא כמעט כגובה המזבח ואף המיקום
כמעט ונכון...

אני מקשיב וכל כך קל לי להסתכל ולדמיין ולהעמיד במחשבתי את
המקדש והמזבח לפניו, אני רק אחד מתוך אותם עולי הרגל שנדחק כמה
שיותר כדי לראות מרחוק כהנים בעבודתם...

אני עוצר ומסתכל ועיניי כבר דומעות...

מימיני יש שוטרים שיושבים ומביטים ושומר הווקף שמשגיח... האם
מותר לי בכלל לבכות או שמא זה מעשה דתי שיביא למעצר... אני
פתאום תופס במה אני מהרהר ועיניי דומעות עוד יותר...

השנה כשכולם הגיעו בתפילתם ל"אמת מה נהדר" ודפקו בפרץ שמחה על
השולחן ומחאו כף... אני כבר הייתי ב"הלא למשמע אוזן דאבה
נפשינו" וכשעליתי להר הופנם אצלי החורבן עוד יותר...

"רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל... והשב את העבודה לדביר ביתך".