היא פנתה אל החלון בעודה מביטה בטיפות הגשם הנוחתות אחת אחת על
הזכוכית, כאילו אין בכוונתן להפסיק אלא רק לדפוק בקצב אחיד על
החלון.
היא רצתה שזה יגמר כבר. נמאס לה לשבת ולחכות ככה שניה אחרי
שניה שמרגישות כמו שנה אחרי שנה. היא ניסתה להבין את הטיפות
האלה; מה הן רוצות ממנה? למה הן לא מפסיקות? אולי הן יפסיקו
שיגיע הזמן, אחרי הכל האדמה מאוד פוריה בזמן האחרון.

היא הסתובבה קצת בחדר ההמתנה. מי החליט שדווקא בחדר ההמתנה,
שבו מחכים לדעת האם הכל טוב, הכל רע או שזה זמני וזה יעבור,
דווקא שם יהיה כל כך קר ודוחה? חדר שבו מודיעים למשפחה שאין
יותר סיכוי, ועשו את כל המאמצים, אבל מצטערים ומתנצלים, ושוב
מצטערים על האובדן, ומבינים שזה קשה ומסבירים שלא היה סיכוי
ושוב עשו את כל המאמצים אבל...
חדר כזה, עם תמונות חדות של פיקאסו, כאלה שרק משגעות לך את
השכל במקום להרגיע.

הרופא יצא החוצה עם מבט אדיש וכשפנה אליה ניסה להראות רחמים,
ללא הצלחה. ושוב, כבר ללא הפתעה, "מצטער, עשינו הכל, לא היה לו
סיכוי..."   האבא שלך, הבעל שלך ועכשיו הבן שלך. תמיד אותו
סיפור. היא הסתובבה. העיניים כבר יבשות מדמעות, כי כבר לא
נותרו. הן דופקות על החלון ולא נותרה אף אחת כדי להרטיב את
העין וליצור פס לח על הלחי.

עכשיו כבר בצורת, אין גשם, גם הוא נגמר. הטיפות לא יורדות
יותר. הן הפסיקו לפני הזמן, בדיוק כמו הבן שלך. אך את לא עוצרת
את ממשיכה לחיות למרות שכבר לא זקוקים לך. כמו הטיפות שיורדות
אחרי שכבר לא צריך אותם, והן רק גורמות לשטפונות. במקום לעזור
הן מתפרצות מבלי משים.  מאיפה אוזרים את הכח?