קמתי בבוקר, זו היתה סערת רגשות אמש. היא עדיין במיטה שלי -
ישנה. אני מדליק סיגריה ומתבונן בה.
חצי מכוסה, והחולצה שלי סופגת בישומיה. נראית כל כך יפה,
טהורה. כמו עובר ברחם אימו. מנסה לתאר את עצמי מתמזג איתה
בחשיכה, חולם את חלומותיה, מרגיש את רגשותיה, מרגיש אצלה את כל
הרגשות הללו שאין להם הגדרה, כשאנו הופכים לאחד.
והנה עולה השמש, וקרני האור עולות על פניה, ממש כמו מלאך, היא
כה יפה, נשארה כפי שהלכה לישון, מסודרת להפליא. וכעת אני כבר
מבין שהיא אישה, היא בשלה ומוכנה למה שאני חפץ להעניק לה. אך
היא עדיין ישנה, וכרגע לא מודעת לפלא שקרה. וליל אמש, ליל אמש
עדיין מצטייר כתסריט בראשי, גופה החלק המתחכך בגופי, ואני מלטף
אותה, מרגיש את כל איבריה. ואז היא מהנהנת בראשה, כעת זה האות
להכנס אליה, כעת זה האות לאהבה. ואני, אני עדיין מתבונן בה
וחושב, אם יש שבעת פלאי עולם, עכשיו יש שמונה.
והסיגריה כבר שורפת את אצבעותיי, הקפה התקרר, ואני תוהה לעצמי,
האם כך אני נראה בעיניה כאשר אני ישן?