דממת השלכת משרה צליל לאבלים ואני פה חי חיים ללא חיים, חלל
חדרי מלא בריקנות, מעצים את הבדידות ואת רגשי הנחיתות, הפרח
שנבט בלבי נובל, לאן אלך עם גופי הסורר, הראש כבר לא חושב ואם
הוא כבר חושב אז על המוות הקרב, דמעותיי לא פוסקות על הפרח
שנובל...

אף אחד לא מבחין בכאב שבי, מה אבקש? רק אחד שיעמוד לצידי, שיתן
לי הרגשה שיש למה לחיות, כי אני במצב של להיות או לא להיות,
שישקה באור את הפרח שנבל, ואז אולי אוכל לראות את הטוב
שבדבר... אני רוצה לברוח, אך אין לאן, אין דרך מוצא מהעולם
המחורבן, אני מרגיש כמו מטומטם, אני בתחתית הסולם, מכאן אפשר
רק לעלות, השאלה היא שוב לאן?

געגועים למגע נשי חם, ליד המלטפת, לשפתיים הרכות, לעיניים,
למבט... למילים הנשמעות כה ערבות לאוזן, אני אוהב אותך...
למקום שאין בו כל אינטרס, רק תמימות כזאת שרואים רק בסרטים,
האם זה עוד ישנו? האם זה יבוא? כ"כ הרבה שאלות בלי מענה ומה
אני רוצה? זה עד כדי כך קשה?
ואיפה את ילדה שלי? רוצה אותך כאן לידי... אני צועק!!! האם
תשמעי?