היא יושבת בפינה,
אך פניה רעולות.
היא יושבת בפינה,
זה להיות או לא להיות.
בוהה בה, בילדה הקטנה,
"אמא מה את עושה?"
והיא, מסתכלת עליי ברכות,
ולא בוכה, עלי אמא תמיד מגנה.
הכדורים הפזורים על הרצפה,
צורבים בעיני הבוהקות,
אך אני עוד רך וקטן,
ומשמעות הכדורים היא לרפות.
אמא הטובה קמה והולכת לחדרה,
ופניה שוב רעולות, הפעם מבושה.
הצל מאחוריה, לא דמם,
עדיין מאיים, אבא מחורבן.
ואני עומד לי שם באותה הפינה,
דמעה לי על הלחי, לאן היא הלכה?
ואז לי בוערת בתוכי עוד שאלה,
האם אמי, תחזור או שמא... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.