מיומנו של מרלין, שם-עט בפורום "בסימן כתיבה"
פתחתי לו את הדלת, מחבק את הגוף הקטן והרך שלו. גוף-חלב.
איזה מזל שחופש גדול עכשיו והוא יכול לבוא ככה ביום רגיל.
בא ואמר "רוצה אותך." לא שאל אפילו, הודיע. איזה אומץ יש לו
לבוא ככה אליי. אני מעריץ את הביטחון העצמי שהביא אותו לומר לי
את זה, בגילו אני הייתי סגור בהרבה. אם לא עמיר, היה לי הרבה
פחות ביטחון עצמי עד היום, אפילו.
"קר לך?" אני שואל, ומכבה את המזגן. לי קר, אז בטוח שגם לו.
"האמת היא שלא," הוא מחייך אל הפולניות שלי, ומחבק אותי.
"דווקא חמים ונעים כאן."
כל כך רך ופגיע. כל כך עוצר נשימה באותה מידה. הביטחון המלא
שלו בי. ההחלטה השלמה שלו, לקחת אותי בדיוק כמו שאני, בלי
היסוסים מיותרים. הייתי המום, כשהדף אותי אל הקיר באותו ערב.
בעיניים פעורות נישק אותי, כאילו מנסה להכיל בעיניו את כל
עוצמת הרגע. נדהמתי. אני בגילו הייתי אחרת לגמרי.
שעה וחצי אחר כך, שכבתי, מחבק אותו אליי. לחש לי שהוא אוהב
והיה רוצה דווקא. ואני עטפתי אותו עוד יותר אליי, מנסה לגונן
עליו מפני העתיד שלפניו, הבאים אחריי ברשימות הריחוף. אני אוהב
אותו חזרה, לפחות עכשיו. לא רק מינית, אלא גם רוחנית. ממרומי
שנותיי אני רוצה ללמד, לתת, להגן עליו. כבר דשתי עם עצמי
בסוגיית הילדים בעבר, המקום שממנו אני מגיע אליהם הוא מתוך
רצון לתת, לא לקחת. ולכן אין בי אשמה, איני מנצל סמכותי. הילד
מאוהב ואני מאוהב וזה בסדר גמור. שנינו רוצים לתת. ומותר לנו.
איני חורג מגבולות החוק במקרה שכזה.
אין אשמה כאן. אני באמת אוהב לתת לו. רק הקול של אמא מציק.
הוא מחבק אותי ומחייך. "מתי קבעת ללכת ליותם?"
"בתשע." אני מחייך אליו. "אמרת לאמא שאתה חוזר הביתה בתשע,
נכון?"
"כן, אל תדאג." הוא צוחק.
הוא מתפנק עליי ולוחש "אז יש עוד שעתיים, נכון?" ומנשק אותי,
עמוק ולוהט ושוב אני נותן לו להוביל אותי אליו. רק כשהוא מבקש
אני נוגע.
קשה לו עדיין להאמין שאני רוצה את גופו הילדותי, טרם הגיע הזמן
בו יבין את הקסם הטמון בו. אני נדהם כל פעם מחדש אל מול הארץ
החדשה הזו, שמותר לי (ובינתיים רק לי) לגעת בה, וללמוד אותה.
יש לו עוד כל כך הרבה ללמוד. יהיה לו קל בהרבה ללמוד את זה
יחד איתי.
אני נסחף אחריו, נהנה מידיו המובילות אותי עמוק ורחוק יותר
ויותר. אני לומד ממנו והוא מוגן איתי. זה פשוט כל כך נפלא. זה
כל מה שאמיתי בעולם הזה, האהבה ההדדית הזו.
צריך להפסיק לחשוב את זה. פשוט להיות איתו, בלי להדגים את
המרחק הכרונולוגי, בלי לזכור שהשעון מתקתק. עוד שעתיים הוא
ילך.
מיוחד כל כך, שמצא אותי ככה.
אנחנו צריכים אחד השני עכשיו. ונלמד את זה ביחד.
הוא לראשונה בחייו, אני בגילוי מחודש.
ישן-חדש, גוף החלב הזה שלו.
אני באמת אוהב אותו, כשהוא עטוף בי, ככה.
שנינו חלב, ככה. |
