קטע מיומנו של מרלין, שם-עט בפורום "בסימן כתיבה"

לתת. את זה עושים בעירום. חושפים באמת.
גם לקבל. נעים ולא שורף ולא חותך ולא מדמם.
אני זוכר היטב רגעים של רכות ושל יופי עדין.
כמו ציור יפני משורטט רך ומדויק. האור הנופל מבעד לוילון הצהוב
ומלטף קימורייך.
ידייך, לא הלהבים של היום, על עורף מתרפה למגען.
רעידותייך. אחר כך חוזר למיטה שלי ואת הלילה הבא מעביר
במחשבות. מפריד קורים, מנסה להבין. מרגיש בתחתית הבטן את המתח.
זה הולך ונהיה בדיחה גרועה בתוך שבועות. פתאום היה ברור. הרי
עירום כבר לא אחווה כאן. יקר היה היהלום הקשה הזה הזה, לא
מלוטש ומכוסה רפש קשה.
יהלומים לא מתנקים באש. גם לא אנשים.
משהו בי זוכר: היינו מים. פעם.
כשאהבת אותי בשקט לא אופייני.

עכשיו כמעט מתפתה לכתוב לך:
שיין און יו קרייזי דיימונד.
ממני, פלויד הוורוד.