אתמול כאבה לי הבטן, אז הלכתי לחרבן.
שהחרא יצא, סוף כל סוף, הסתכלתי עליו.
הוא הזכיר לי את עצמי. את החיים שלי.
זה לא שאני חומה, אני אפילו לא שחומה, דווקא להפך- אני פשוט
סיד.. זה דוחה!
תמיד רציתי להיות כהה יותר להשתזף.
אבל רק להישרף אני יכולה. ככה זה החיים מסריחים.
ממש כמו החרא שלי שכל כך הזכיר לי אותי.
גם אני ממש כמותו הייתי בתוך הבטן לפני שיצאתי לאויר העולם.
גם אני הכאבתי לאמא שלי בבטן ממש כמו שהוא הכאיב לי.
ואני בטוחה שגם אמא שלי ממש כמוני התאמצה קשות להוציא אותי
ממנה ממש כמו שאני התאמצתי להוציא אותו.
ואחרי שנולדתי, לאף אחד כבר לא היה איכפת  ממני והשליכו אותי
לעזאזל- כמו שאני השלכתי אותו לביוב.

ככל שחשבתי על זה יותר הצטערתי  שלא נולדתי חרא.