אני לא מאמינה איך שדברים יכולים להשתנות. חשבתי לעצמי.
לפני שנתיים, כשעברתי לתיכון, סבלתי ממש.
מוזר אבל כשאני סובלת אני מכניסה את עצמי לשגרה מסויימת ואוטמת
את עצמי לחברה. אז כשעברתי לתיכון והחברות שלי מהחטיבה התרחקו
ממני נכנסתי לשגרה. הייתי הולכת לתיכון, נחמדה שם אל כולם
משתדלת לא להיות לבד, חוזרת הביתה ובדרך עוברת בספרייה, לוקחת
ספר חדש, ובבית שומעת את היהודים וקוראת.
ככה זה היה עד הערב...
בלי להתייחס למשפחה או לעזור בבית... וזהו.
כל יום אותו דבר.
ואז הכרתי אנשים חדשים בתיכון.
הכל התחיל כשהמורה העבירה אותי מקום והתחלתי לדבר עם נעה שישבה
מאחוריי בשעורים ולצחוק איתה... אחר כך התחלתי גם להיות איתה
בהפסקות ואז הכרתי גם את האנשים שהיא הסתובבה איתם... התחלתי
לחזור לעצמי...
דיברתי בטלפון שעות עם נעה, יצאתי איתה ועם החברה לכל מיני
מקומות, ישבתי בשעור והסתכלתי על נמרוד ומתן כשנעה מאחורי עושה
כמוני כי אנחנו יודעות כמה הם מתעצבנים מזה וכי זה תמיד נחמד
לראות את מתן הופך את צבע הפנים החיוור שלו לאדום ארגמן...
וגם אחר כך ברחנו בהפסקה כי נמרוד רדף אחרינו,
או סתם להסתכל על הפרצופים שעידו עושה לנו כדי להצחיק אותנו
מרוב שעמום שבשעור וכי זה היה כייף לראות איך הוא רוצה להרוג
את המורה אחרי שהיא העיפה אותו... את עידו הכרתי דווקא לא דרך
נעה.
הכרתי אותו במסיבה של עדי (עוד ילדה חדשה מהכיתה...) היתה לה
מסיבה יומולדת בתחילת השנה ושם פחות או יותר הכרתי את עידו.
את נעה עדיין לא הכרתי באותה תקופה...
ואז, מירב, החברה הכי טובה שלי מהיסודי שמה לב שהתרחקנו וכמה
התקרבתי לנעה ולכל השאר ורצתה שנחזור להיות חברות.
אבל זה לא כל כך הצליח... אני כבר הייתי איתם והשיחות עם מירב
כבר לא היו אותו דבר... ולמרות שהיא נעלבה, בשלב כלשהו היא כבר
הבינה בעצמה... ערב אחד לחברה שלי מהחטיבה היתה מסיבה... נעה
לא הוזמנה כי היא לא הכירה אותה והיחידים מהחברה החדשים
שהוזמנו היו נמרוד, מתן ועידו... לא ציפיתי להיות עם נמרוד כי
לא היינו קרובים וכי יש לו כבר מלא חברים בכל מקום וידעתי שהוא
יהיה איתם... חוץ מזה פשוט לא היתה לו סיבה להיות איתי... וגם
את עידו ומתן לא ממש הכרתי. חשבתי שאני אהיה עם החברות הישנות
שלי, מהחטיבה, אבל  בסופו של דבר ביליתי רוב הערב עם עדי
ודווקא די נהניתי...
יום אחרי המסיבה גיליתי שעידו התעסק עם מישהי מהשכבה אחרי
שהלכתי ולמרות ששום דבר לא היה ברור לאף אחד חוץ מלשניהם. אחרי
כמה חודשים הסתבר לי שאני התאהבתי בו.
נכנסתי לדכאון... באותה התקופה גם נעה התאהבה בנמרוד ואנחנו כל
היום היינו בוכות על גורלנו המר... נעה היא הראשונה שאי פעם
העזתי לדבר איתה על הדברים הכי נוראיים שחשבתי עליהם... היא
הראשונה שסיפרתי לה על התאבדות ומוות, למה כן ולמה לא... אבל
באותה תקופה לא היו יותר מדיי סיבות למה לא... ונעה הפכה להיות
כמוני... גם היא התחילה לחשוב על דברים כאלו.
למירב אף פעם לא יכולתי לספר על המחשבות האלו כי היא לא היתה
דכאונית כמוני. היא אף פעם לא הבינה למה אני כזאת ואיך אני
בכלל יכולה לחשוב על דברים כאלו. אבל לא היה לאף אחד מה לעשות,
כזאת אני. וככה היינו שתינו במשך הרבה מאוד חודשים, בכינו
והתבכיינו יחד על כמה העולם אכזר... ובמשך הזמן התקרבנו יותר,
ואני גם התקרבתי לעידו... וגם התקרבנו לנמרוד, בעיקר את אבל גם
אני... הפכנו להיות שלישיה כזאת, את, אני ועינת... עוד חברה
מכיתה אחרת שהכרת דרך נמרוד ובבוא העת גם אני התקרבתי אליה...
ועינת אף פעם לא הבינה את ההתבכיינות הזאת. ובטח שלא את האהבה.
אבל אהבה לא מבינים. אהבה מרגישים. ועינת לא הרגישה.

עברה שנה. שנינו היינו כמעט באותו מצב. עם קצת שינויים... אני
כבר עברתי מלשמוע את היהודים ללשמוע את אביב גפן, עם עוד צלקת
או שתיים ביד שכבר הספיקו להגליד ועם עוד הרבה יותר חברים
קרובים. עברנו כיתה... ואני ואת עדיין מאוהבות, כמו קודם. אולי
יותר, אולי פחות ואולי פשוט אותו דבר.
בתחילת השנה אחרי המסיבה השנתית של עדי, כש"חגגתי" הכרות עם
עידו של שנה, עידו כבר התנהג ממש מוזר, היינו הזוג של הכיתה,
אבל הדבר העצוב הוא שבכלל לא היינו זוג...
הכרתי גם את ניר, הוא היה האקס של בת דודה שלי והיה ממש סבבה
של בנאדם... הייתי מדברת איתו באיי סי קיו על הכל...
לפני היומולדת של מתן שהיה החבר הכי טוב של עידו, עידו אמר לי
שהוא מפחד. כששאלתי אותו ממה, כי לא הייתי בטוחה, הוא אמר לי
שהוא מפחד שמה שאומרים וחושבים יתגשם (שנהיה ביחד),
הייתי בשוק... החלטנו לדבר על זה יום לאחר מכן... אחרי כמה
ימים כבר היינו ביחד. שלוש חודשים אחרי כן נפרדנו...
היום אני כבר יודעת שאני לא מוכנה לקשר ושגם הוא לא.
ואני גם לא מאמינה שהוא אי פעם אהב אותי, לא יודעת למה פשוט
לא. יותר מדיי ניצול וחוסר אכפתיות... לא ככה מתייחסים אל
חברה.
בתקופה שהיינו יחד הוא ונעה התקרבו... היתה תקופה שאני נשארתי
בחוץ והם כל הזמן היו יחד. לא ידעתי כבר מה קורה.
בכיתי, עישנתי, כעסתי.
ואז דיברנו, אני ונעה, והכל כבר היה בסדר.
והיא הסבירה לי שהיא עדיין אוהבת את נמרוד ושהיא לא מרגישה
כלום אל עידו וגם הוא לא אליה. ושהוא חולה עלי. לא היה לי כבר
מה להגיד. אני ועידו הגענו למצב של "בסדר". מדיי פעם מתראים...
נשיקות, חיבוקים... כמו זוג שבנורמה פחות או יותר.
אבל בשלב כלשהו התרחקנו ובסוף נפרדנו...
הרגשתי כזאת הקלה כשזה קרה... הייתי מאושרת.
ונעה? המצב שלה גם השתפר...
היא כבר סיפרה לנמרוד מה שהיא מרגישה, הם דיברו על זה, הם לא
יהיו ביחד. היא יצאה מזה ואחרי כמה חודשים שאני ועידו נפרדנו
היא התקרבה לעינת ולשניהן היו חברים; עינת היתה עם טל, ואהבה
אותו מאוד. ונעה היתה עם אלי, היא עדיין אהבה את נמרוד אבל
היתה עם אלי. ושניהם ידעו את זה.
ואני? אני הייתי לבד.
עם עידו רבתי שבוע אחרי הפרידה.
הוא השתנה.
נעה גם התרחקה ממנו ואני כבר בקושי דיברתי איתו, בעצם, לא
דיברתי איתו.
עברה עוד חצי שנה... נעה נפרדה מאלי. היא לא הבינה מה היא עשתה
איתו מלכתחילה.
עינת נפרדה מטל. נמאס לה ממנו.
כבר לא היה מה לעשות.
לא היה עם מי לצאת...
מעינת התרחקנו...
אל עדי התקרבנו ובסוף השנה כבר היינו אני, נעה, עדי ונמרוד...
התקרבתי גם אל מירב שוב... והכל היה בסדר, שוב.

בחופש הגדול אני ונעה רבנו בפעם הראשונה בשנתיים שהיינו חברות.
דיברנו והיא אמרה לי שעינת כבר ממש לא סובלת אותי... היא אמרה
את זה בצורה ממש רעה, כאילו היא סתם אומרת את זה למישהו. כמו
שהיא היתה אומרת דברים כאלו לעידו כשהיא רצתה שהוא יעזור אותי
כבר... בהמשך השיחה היא רמזה בצורה מאוד ברורה שגם היא מרגישה
ככה.
הסכין נתקעה עמוק עמוק בגב.
לא היה לי עם מי לדבר אז כתבתי,
כתבתי ובכיתי, הפעם, בלי לעשן.
החלטתי להתרחק.
להתרחק ממנה ומנמרוד. כי, בשבילי, הם הולכים ביחד ואני לא רוצה
לסכסך אז שתהיה ידידה שלו... ואני אשאר ככה.
בזמן הכתיבה היא התקשרה... אמרתי לה שאני לא יכולה לדבר...
מתכתבות ב- SMS... היא הבינה שאני כועסת..
למה? היא שאלה. אני לא עניתי. לא ידעתי איך לכתוב את זה.
ושוב... השגרה... הלכתי לעבודה... כבר הפסקתי לבכות.
לא סיפרתי לאף אחד... לא רציתי לבכות שוב.
טלפון. מי זה? נעה...
"הלו?"
-"דורין?"
-"אממ, נעה אני לא יכולה לדבר עכשיו אני בעבודה."
-"טוב. ביי"
-"ביי"
ניתקתי. היא נשמעה לא טוב. נלחצתי... חיכיתי שהאנשים יצאו
מהחנות והתקשרתי.
-"הלו?"
-"נעה את בסדר?"
-"כן אני בסדר אבל מה קרה לך?"
-"אממ כלום."
-"אז למה את כועסת עליי? מה עשיתי?"
-"תקשיבי היום בצהריים אני אשלח לך לינק... תקראי ותביני."
-"למה את לא יכולה להגיד לי?"
-"כי זה ארוך ואני לא יכולה עכשיו"
-"טוב"
-"טוב ביי"
המשכתי לעבוד... חזרתי הביתה שלחתי את הלינק... זהו.
שיחקתי במחשב... יש טלפון.
"מה זה אומר תיקו?"
זה נמרוד...
-"תיקו? מה?"
-"נו המשחק... הוא הסתיים בתיקו"
-"יווו לא נכון! איזה שיט! הפסדתי את המשחק! אני לא מאמינה!
יוו..."
הוא הרגיע אותי... כמו שרק הוא יודע.
הוא הזכיר את נעה...
"דיברת איתה היום?" שאלתי
-"כן."
-"והיא בסדר?"
-"לא."
צמרמורת עברה לי בגוף... לא צפוי...
-"למה לא?"
-"טוב, דורין, בואי אני אגיד לך משהו... אבל אל תגידי לנעה
שאמרתי לך כי היא לא רצתה שתדעי..."
-"בסדר."
-"נעה לא ישנה כל הלילה. מאז שהיא הבינה שאת כועסת היא לא ישנה
ובכתה ולא הבינה למה... היא כל היום הלכה ממקום למקום, מחברה
לחברה כי היא לא יכולה להיות לבד..."
שתיקה.
דמעות התישבו לי בעיניים... הכבדות שלהן הורגשה אבל הן לא
הסכימו לזלוג... כאילו עשו לי דווקא.. שיותר יכאב.
המשכנו לדבר.
הוא לא רצה לדעת מה קרה.
זה לא שינה לו.
הוא רק רצה שאני אבין שאכפת לה ושאני חשובה לה. אמרתי לו שאני
צריכה לנתק... לראות מה היא הגיבה לי. בדקתי... תגובות של "אני
לא מאמינה", "איזה חברה רעה אני", "אני מצטערת", "אני אוהבת
אותך". לא צריך יותר.
התקשרתי.
"אני צריכה לדבר איתך"
-"אני לא בבית"
-"תתקשרי כשתחזרי"
-"אוקיי"
התקשרתי שוב לנמרוד... דיברתי איתו בינתיים... עברה שעה.
כבר הסברתי לו מה קרה, זה עדיין לא משנה לו, הוא רק רצה שנדע
ונבין כמה אנחנו חשובות אחת לשניה, יש ממתינה, ניתקתי עם נמרוד
ועברתי לממתינה, רוצים את אמא. עברתי לראות טלויזיה...
כבר עברו שעתיים ומשהו...
שלחתי לה SMS "טוב מה קורה?"
-"עוד חצי שעה אני בבית. אני מחכה שאבא יבוא לקחת אותי."
-"בסדר"
עברו 45 דקות... בסוף השלמנו דרך SMSים... דיברנו חצי לילה...
היא בכתה לי בטלפון... אני שולחת לנמרוד SMS "תודה ואני אוהבת
אותך" והוא כרגיל... "אין לך על מה להגיד לי תודה וגם אני אוהב
אותך".
מאז אני ונעה התקרבנו עוד יותר.
היא דיברה עם חצי עולם, כולל עם ניר ועם מתן...
וסיפרה לכולם שאני כועסת... כשדיברתי איתם הסברתי שהשלמנו...
והכל היה בסדר... שוב.

שנה חדשה... ראיתי שוב את עידו... הלב קיפץ, רגשות התערבבו...
הכל התערבב ולא היה לי מובן בראש... געגועים, מחשבות ואפילו
פנטזיות חדשות ולא מובנות...
אחרי כמה חודשים של בלבול ואי הבנה הבנתי שמה שבכל זאת היה לו

אליי כבר עבר. ובעקבות התגלית... גם אני נרגעתי.
מירב וניר, ונעה וניר התקרבו מאוד.
ניר התאהב בנעה, נעה לא אוהבת אותו... ההסטוריה חוזרת בצורה
מעוותת... נעה וניר כבר ממש ממש התקרבו... ולה כבר עבר
מנמרוד...
גם מירב וניר ממש התקרבו.
אני וניר דווקא התרחקנו.. מה לעשות... ככה זה בחיים.
חופש סוכות...
עדי טסה לחו"ל... ואני נשארתי לבד.
ניר ונעה היו מדברים כל הלילה... ביום היא ישנה אז לי לא היה
עם מי לדבר, ומתי שהיא היתה מתעוררת היא היתה, שוב,מדברת
איתו.
ומי אני שאני אפריע? בכל פעם שהתקשרתי היא דיברה איתו...
אז הפסקתי להתקשר.
אם היא תרצה לדבר איתי היא תתקשר. אבל זה לא נראה אכפת לה. אני
הרגשתי גרוע.
הבנתי שאין לי כבר מה לעשות היא החליפה ביננו.
ולחשוב שניר לא רוצה שנריב באשמתו... זאת הבעיה אולי... אנחנו
לא רבות. רק מתרחקות. או כועסות ללא מילים. דיברתי עם נמרוד...
אטומה. לא הי לי מה להגיד. צחקתי כמו תמיד אבל עדיין האבן הזאת
על הלב... הוא צריך לנתק... ואני כרגיל מנתקת, עם חיוך. אבל
אחרי זה אני חושבת שאני צריכ לדבר עם מישהו... ואין לי עם
מי... המחשבות מגיעות ואיתן הדמעות...
אותו דבר כשהייתי מדברת עם מירב...
ואם אני מדברת עם נעה, אם היא היתה נזכרת להתקשר, היא דיברה על
ניר. ואם אני דיברתי עם ניר, הוא דיבר על נעה.
ומירב... מירב שמעה את הכאב. והבינה. גם היא הרגישה ככה
כשאנחנו התרחקנו...
בפעם הראשונה אני ומירב דברנו על ההתרחקות של לפני שנתיים...
אני מסבירה ממה הכל התחיל... היא התבאסה... נכנסה לדכאון.
ואני הרגשתי שוב חרא.
זה מה שאני יודעת לעשות לאנשים. לדכא אותם. כאילו לא מספיק
שאני כזאת עכשיו גם להפוך את החברות הכי טובות שלי לכאלו. ושלא
נדבר בכלל על החבר... מכונת הריסה... זאת אני.
מירב דיברה איתי... סיפרה לי קצת על ניר... ואני גיליתי שהיו
דברים שחשבתי שאני יודעת אבל לא ידעתי. לא דברים טובים, לא
דברים רעים, אבל דברים חשובים. אני הבנתי שניר אף פעם לא היה
קרוב אליי כמו שחשבתי שהוא היה.
אחרי כמה זמן אני גם גיליתי שנעה ידעה את הדברים האלו...
נעה סיפרה לניר שמירב סיפרה לי ומירב הרגישה גרוע, כי היא לא
היתה אמורה לספר. ואני הרגשתי עוד יותר גרוע. הסכין שהיתה בגבי
לפני כמה חודשים חזרה... ובכל שיחה שלי עם נעה היא רק גרמה
לדימום חמור יותר ולהרבה יותר כאב. האמון שלי בה פחת והיא בכלל
לא שמה לב. היא רק היתה בוכה לי שאני כבר לא מספרת לה כלום
ושאני מסתירה ממנה דברים, וזה הכאיב עוד יותר, כי אני ידעתי
שהיא זאת שעושה את זה ואני לא אמרתי לה כלום על זה.
עכשיו כבר אין מה לעשות. אין דרך חזרה. אני כבר לא מצליחה
לסמוך עליה. אנחנו עדיין חברות, אנחנו עדיין מדברות, אבל יש
דברים שאני לא יכולה לספר לה יותר. ואני כבר לא יכולה לדעת מה
היא תספר לניר או לאנשים אחרים ומה לא. פעם לא הייתי צריכה
לשאול אותה, היא תמיד ידעה מה לספר לי ומה אני רוצה לשאול
והיתה עונה לי עוד לפני ששאלתי, היום אני צריכה לשאול אם אני
רוצה לדעת משהו... אבל הפסקתי לשאול כבר. אולי כי נמאס לי
ואולי כי אני כבר לא רוצה לדעת. היא החליפה אותי בניר. אם
במודע או לא. אבל מה שהכי כואב לי היא הידיעה שאני לא יכולתי
להחליף אותה באף אחד או אחת אחר/ת והכאב כל כך חזק, והכאב כל
כך שורף. אבל הוא יעבור וישאר רק זכרון. ואני לא כועסת. לא
עליה ולא על ניר, למדתי לא לכעוס ובעצם גם אין לי על מה לכעוס.
אני לא יכולה לכעוס שהיא מצאה ידיד טוב או שהיא שכחה ממני
לתקופה מסויימת כי דברים כאלו קורים. מה שכן קרה זה שלמדתי.
למדתי והפנמתי. ומהדברים שלמדתי אני יכולה לדעת שדברים לא
יחזרו להיות כמו שהיו. ניר אמר לה שכשהיינו קרובות התנהגנו
יותר כמו זוג מאשר כמו חברות אבל זה לא נכון. לפחות לא
מבחינתי. נעה היתה חשובה לי יותר מכל בנזוג שאי פעם היה יכול
להיות לי. אהבתי אותה הכי הרבה בעולם ולא אהבה רומנטית. אהבה
אפלטונית לגמרי. אהבה טהורה ונקייה. וסמכתי עליה הכי בעולם.
עליה ועל נמרוד. אבל זה כבר לא ככה. וגם לא יהיה.
בינתיים התקרבתי לעדי ולמירב. ואני ונמרוד עדיין קרובים.
וזהו. "חברים באים וחברים הולכים" תמיד ידעתי את זה. ותמיד
אמרתי את זה. גם לנעה. רק חבל. חבל שזה קרה הרבה לפני
שחשבתי...
אבל בעצם... זה הגורל.


לנעה,
לא בוכים על חלב שנשפך
ולמרות שהסיפור שלנו הוא יותר כתם של צבע שמן שלא יורד ולא ירד
לעולם. ולמרות שהוא לכלך את הבגד. אני לא רוצה שתבכי. כי גם לא
בוכים על כתם של צבע. גם לא אם הוא לכלך את החולצה האהובה. כי
תמיד תבוא אחרת במקומה.
אוהבת,
עדן.

1-2.11.03