לעופר.

"כשאתה מחליט לקחת את הקצב אליך משהו בי שוכח את העובדה שעד כה
אני הובלתי ואתה נגררת אחרי. משחק איתי תמיד באדישות שכזו, כמו
לא רצית בי כלל, אלא רק במקרה.
זה תמיד גורם לי להרגיש כאילו אני היחידה החושבת עכשיו על
התנועות הרכות, הטנטריות, שלמדנו יחד."
זו לא שיחה לאייסיקיו. מטריד.
למה תמיד אנחנו מנהלים אותה כאן.
"את טועה בי. אני תמיד רוצה, מתוקה שלי. זה רק משחק."
"אולי לא נשחק את זה הפעם?"
"מתי להיות אצלך?"  שאלתי מיד.
"משחק אחר הפעם?"
"אחר לגמרי. מבטיח."

מגעה הקסים אותי. ידיה רפרפו על גופה המלא, מפשיטות אותו
בקלילות, ידיה יורדות מטה, נעות בעדינות. המיטה זזה מתחתיה
בחריקה, עיניה עצומות למחצה חיפשו משהו בחלל הריק שמולה,
כל גופה התקמר, שדיה עלו וירדו, שפתיה יבשו. מעולם לא חשבתי
שיכול להיות משהו יפה כל כך על המיטה שלי.
אור חיוור בקע מבין התריסים המוסטים, מצייר על פניה קווים
דקים של אור וצל.
היא כיסתה את עצמה בשמיכה ועצמה את עיניה, מתעלמת לחלוטין
מנוכחותי.
לאט התקרבתי אל האישה הרכה המתנשמת שלי.
עיניה נפקחו, עירניות לחלוטין. "מה?" היא חייכה.
היא כל כך יפה.
"תתני לי כבר לגעת בך?" אני לוחש לה.
"זה תלוי בכמה אתה רוצה אותי."
אני מלקק את שפתי שיבשו כבר, מנסה להשקיט מעט את הדופק.
"מאוד."
"לא מספיק." היא קבעה, משועשעת.
"מתי זה מספיק?" אני שואל, מריח את הריח החמים שלה, המחכה לי.
"כשתיקח." היא עונה, עיניה בורקות.
ידיי על השמיכה, מסירות באיטיות מעל גופה הדשן והעירום. אני
נבלע בריחה המשכר.
מלטף פינות וקפלים נסתרים, מצמרר ירך רכה, שדיים רכים,
גניחותיה שקטות הפעם, כמו מתרגלת למגע מלא.
עיני נעצמות כשאני מחליק לתוכה פנימה. לא זזים עכשיו, רק
התנועות הרכות שלה, הלא רצוניות, שיונקות אותי פנימה, עמוק
יותר. לא זזים. אני נושם אותה והיא אותי, ומתהפכים בין קפלים.
הגוף זז לבדו, אליה. רוצה עוד, רוצה עוד, אני לוחש. "אולי
נפסיק, לרגע," היא גונחת אליי, מתאמצת לנשום.  "אי אפשר להפסיק
עכשיו, מתוקה, רק התחלנו." אני לוחש לה, מחייך.

בבוקר מוצא פתק ופרח.

"הבוקר חשבתי
שאלמלא השקט,
הייתי עושה איתך אהבה."

ומתאהב שוב.