שעת הצהרים הקיצית  והחמה הגיחה לה מעבר לגגון החצי מתבשל של
הרצל הירקן שבשוק  הכרמל. הרצל ישב לו בפינה האפלה ביותר שיכל
למצוא בתוך הבוטקה המתבשל לאיטו ונתן לאגלי הזיעה לזלוג על
מצחו  שהגיע בעצם עד לאמצע ראשו, כי הרבה שיער כבר לא נשאר.
כמו כל אדם המחפש אשמים הוא תמיד דאג  להאשים את אשתו בדבר,עם
כל הבלגאן  שחמותם (אימא שלה) עושה להם אז לא פלא  שהשערות שלו
החליטו לצאת לפנסיה מוקדמת מעצבים. והיא לרוב הייתה אומרת לו
בקולה הרצוץ 'יאללה יאללה לך תעשה משהו', והוא היה יוצא
לעבודה.
הרצל לא היה סתם ירקן, הרצל היה ירקן עם כבוד!
כן כולם רגילים לשמוע על ירקנים עם כבוד, אבל הרצל היה לא סתם
בעל כבוד אלא בעל  כבוד אצילי. לא הייתי טוענת שהדבר בשל גילו
המופלג שנע לכיוון ה-50 פלוס,אבל בהחלט ניתן לומר שאת הכבוד
שלו הוא הרוויח  עם ניסיון.
הרצל היה איש שהסכים לכל מחיר שהציעו על הירקות שלו, אולי זה
נשמע רכרוכי אך עם הזמן השיטה מניבה תוצאות יפות. אנשים אהבו
את הרעיון ועם הזמן היו יותר ויותר קונים אצלו, הרצל לא התנגד
וגם הם לא. היו תקופות יפות להרצל ולירקות שלו. תקופות של
כבוד.
אבל עם השנים הקונים חשו בליבם תסכול, על כך ש "הניצול" קשה
והיו מצ'פרים את הרצל... והרצל לא התנגד אבל הם כן... קצת ממש
ממש טיפה. ועם הרבה טיפות נוצר גשם. הזמן עבר לאיטו, ועם הזמן
מימים עמוסי אנשים עם צרות  של שבת נותר לו הרצל עם עצמו מתבשל
לבדו בחלק האחורי של הבוטקה מחכה. אבל הוא לא היה עצוב כי את
הכבוד שלו הוא השיג עם ניסיון ועוד ניסיון אצילי.
עד כמה אצילי שהיה דיי ביאס אותו לשבת בחום המעצבן ולהתבשל,
אבל הוא לא אמר דבר.
הוא האזין בהערצה לצלילי השוק, לצווחות ה "עגבנייה בשקל וחצי"
של אהרון המניאק ממול ובהה על העוברים ושבים. בראשו התרוצצו
תמונות מימי ילדותו הרחוקה עוד מתחילת הקמת המדינה בה אביו
ניהל את המכולת השכונתית הראשונה בחיפה. שהייתה דאז לא יותר
מסתם מושבה עם חמורים וחורים של כדורים בקירות. ההערצה שהייתה
לו לירקות של אבא תמיד הוותה כסמל הציונות וכיבוש הארץ, לפחות
עד התקופה שבה השערות שלו החלו לעזוב אותו ואז הן היוו את מוקד
תשומת ליבו. אך יחד עם זאת מעולם לא נטש את חלומו הישן על
כיבוש הארץ והירקות. דבר אחד הוא ידע שהוא לא יעשה- הוא לא
יצעק את הנשמה שלו, מי שירצה יקנה. זה תמיד עורר בו גיחוך רשע
,איך הוא יודע שאהרון המניאק סובל עם הגרון שלו כל כך ועוד עם
כזה מחיר? מי יקנה ממנו. הרצל התעורר מחלומו בהקיץ  והושיט את
ידו לתרמיל שהביא איתו לבוטקה, משם שלף לו סוכריית מנטה של
מותר שאשתו הכניסה לו בכזאת דאגה לתיק,וצמוד נפלה לה על הרצפה
קופסא של סטרפסילס. הרצל הרים את הקופסא ויצא מהבוטקה. בצעדים
ישרים ניגש אל אהרון ונתן לו את הקופסא ביד. אהרון המופתע
השתתק לרגע ואז הרצל אמר לו : "תשתוק קצת , תנוח חם היום גם
ככה".
אהרון ההמום התיישב ובחן איך הרצל מתרחק בחזרה לכיוון הבוטקה
שלו. בידיו החזיק את חבילת הסטרפסילס  וחייך לעצמו, איך... איך
הרצל ידע?
אבל הרצל ידע... ידע ועוד איך, איך שהוא לא ידע? הרי הוא ירקן
עם כבוד ולא סתם כבוד! אלא כבוד אצילי.