שלחתי את הילדה הזאת ליער. יותר חורשה. יותר חורשה מיער.
שאלו אותי מאוחר יותר אם יש לי ייסורי מצפון (למה? אתם רוצים
ללוות קצת? השבתי מתוך רפלקס מותנה). שוחחתי עם עצמי והגעתי
למחשבה כי עצם השאלה מתחננת שהתשובה תהיה: "בוודאי שהיו לי
ייסורי מצפון, כולי אכול ואין בי ולו איבר אחד המונח לו שלו
במקומו. ואולי לא אני הייתי זה שביצע שיקול דעת קר כקרח שכזה
. אויה לי כי עלה שטני על מלאכי".
אז בחרתי לבחור בזכות השתיקה. כל תשובה מתחנחנת מרחיקה את כל
העולם שוב ושוב מאותן פיסות נדירות של אמת.
לא הייתה לי ברירה. כשהציבו בפניי את העובדות, את המגבלות, את
הטווח הארוך ואת זילות הטווח הקצר - באתי לידי החלטה ודי.
היא הביטה בי בעיניה האנושיות להתמיה וסיננה תחת שפתי הורד
שלה:
"לבד ?"
כשלקחה רגע מנוחה שכולו פאתוס, אפה התחדד ועיניה הצטעפו:
"אתה בטוח ?"
היא שאלה וידעה ונראה שזהו לה מנהג קבוע לשאול, אך לדעת
משכבר.
בקרחת היער הזו השקיעה מתפקדת כמו שצריך. קרחת החורש. נכון
יהיה לומר קרחת חורש. האוויר מצטנן. הצבעים נמרחים כתום
כתמתם, אדום אדמדם, צהוב צהבהב בתוך מסגרת עדינה של כחול
תכלכל. לא נמצא כאן פס שיחשיב את קיומו למפוספס. הברוש הגבוה
והאורן השולט על המרחב מתנודדים להם בקלות ומדגדגים ירוקות את
הרקיע. כל הסובבים נראים רגועים ועטופים בשלוות סוף יום.
מוזר כי עדיין, לאחר התבלינים הרומנטיים האלה, אליהם אני נחשף
מתוך חולשתי לחן, אין בחורה לצדי מזה אי פעם. למרות היותי
חובב שקיעות. מכור לשעת דמדומים. אולי לא רומנטיקן ואולי בעצם
רק מודע ומפוכח בקשר לעובדות אודות איתני הטבע.
היום הזה התחיל אחרת ומאז כך הוא ממשיך - נאמן לראשיתו ומקובע
למצות את השונות שבו. קמתי עם שחר ובפעם הראשונה בחיי לא
יכולתי שלא לחשוב על דרכי מילוט מכל מה שעלול להתרחש בשעות
הבאות. ואולי בגלל העובדה המוזרה ואפילו המצמררת כי מתחת לדלת
ביתי הסתננה לה ביממה הקודמת פיסת נייר מקומטת ומטונפת.
אני זוכר את הרשום בה בעל - פה כמעט:
רשום את הרשום בפתק זה לשבעה ממכריך
שלח להם וצווה עליהם לעשות את המוטל עליך
אם תברח מהחובה הזו היא כבר תדאג למצוא
אותך בקללת ימים טרופים
למעשיך יש השלכות על הבאים על כתוב זה לפניך
היה בנאדם
הייתי משוכנע כי משהו מהתל בי או מישהו שם אותי ללעג. אחד מאלה
שלא יכלו לסבול את ההצלחה המולדת שלי. זו לא הייתה הפעם
הראשונה שנתקלתי בתגובות לא מפרגנות על לא עוול בכפי (ראה ערך:
העיתון שעטף כבד של פר שהונח ככרית על מיטתי לרגל: "במלאות
לך 18 שנים של קלות והישגים מובנים מאליהם. שגם מנוחתך, כמו כל
ימיך, תהא עדן").
היא אהבה אותי. עם השקעה שכזו רק המילה אהבה עולה על הפרק.
ואני לא כל כך. היא היתה מתוסבכת ולא התביישה להצהיר בפניי
שהחסרון המובהק שלי הוא היותי חסר תסבוכים לחלוטין. בחורה באמת
משונה וכל כך בודדה. דחיתי אותה מספר פעמים אבל היא הייתה
עקשנית ובעלת יצר מפותח של הרס עצמי. בחורה כזאת לא הייתי שולח
ליער. לחורשה - זו המילה.
כשקראתי את המילים המשורבטות בכתב הרועד הזה, עברה בי צמרמורת
.זה אולי נשמע מתימר, אבל באמת חשתי שחיי לא יהיו עוד כשהיו.
באותו הרגע ,עלתה בראשי ובעוונותי,תמונתה של זו המתוסבכת: שיער
עורב מקורזל נופל על פנים צרות וקטנות. עיניים ענקיות מציצות
כאילו לא ממקומם הטבעי ונשיכת שפתיים תמידית. שפיפות קומה
והליכה שמתריסה, למרבית הפלא, בחוסר הביטחון שלה.
זהו, דיבר אליי איזה קול, תשכח את כל מה שידעת. סליחה, שחשבת
שאתה יודע.
לקח לי דקה להתעשת ולגחך על תחושות של בטן. אולי יהיה פשוט
יותר לא לאכול פריקסה באחת בלילה והכל יבוא על מקומו בשלום.
מה גם , שלא הייתה שום אינפורמציה ברורה והערפל הזה שפך אור על
ההחלטה שלי להתעלם מסמלים וכל שאר מיני דברים שאינם מחוברים
למציאות. אבל הבקר נקמן. כמו החזיר לי על כך שאינני מחבב אותו
והתעלם לגמרי מכל החלטותיי.
אמא נכנסה בסערה הביתה בשעה שאכלתי את ארוחת הבקר שלי ובמבט
מבוהל ומלא תחינה לטשה בי עיניים המבקשות ישועה.
הם אמורים לצאת היום לטיול. בית הספר שלה. את זה כבר ידעתי.
ואת זה שהמלווה ביטל כי אישתו אמורה ללדת בחודשיים הקרובים. את
זה ידעת?. האשה הזאת אסרטיבית כל כך באופן בו היא מציגה את
הדברים בחלישות ובחוסר אונים. היא יכולה להשיג חנינה לפדופיל
מושחת, אם רק תבחר (היא לא תבחר).
ברגעים אלו ממש שלוש מאות ילדים מכלים את יגונם בפטל ובבמבה,
בעוד קיים אדם בחדר הזה שעשוי רק להרוויח אוויר וממון, כי אם
לא בשביל מישהו אז בעבור חופן דולרים. היא ממשיכה בנאומה,
המלווה במבט ערמומי של אשה שאני מכיר היטב. אני יכול להעניק
לה הוכחה שכל החינוך שלה לאכפתיות לא נשטף באסלה וזרם למערכת
ביוב שכוחת אל. היא באמת השתדלה לתת משמעות. שתיקה. שקט. אין
רחש. ידי נופלת על השולחן ולא בפי שלי ממש אני נענה לבקשתה.
בקר משובש. לא מתאים לאופי שלי בקר שכזה. אני דווקא בחור גמיש.
כל עוד לא מעורבים בתמונה אחרים. האחרים.
הפכתי אותה בין רגע למאושרת מכל ונראה שגוון פניה הורדרד חזר
להיות לה לשותף. אני, לעומת זאת, נתקפתי בחילה ומילות האתמול
החלו להיות רמות יותר ומאיימות, אך רחוקות מלדחוק בי לבצע את
המשימה המתבקשת, ומתוך כך להודות בצדקת המאגיה וחברותיה.
אוהב לטייל אנוכי וכבר ציינתי את חיבתי הרבה לטבע, אך כל אלו
בגבולות טעמי שלי הטוב. אני לא אוהב ילדים. לא אוהב אוטובוס עם
נהג רגוז ממורמר. לא אוהב לראות את אמא שלי שלא במגרשנו הביתי.
לא אוהב להרגיש שיכולתי לחולל פלאים ודווקא במקומות אחרים.
שהמקום בו אני יוצא נפסד ביותר הוא המקום בו אני נמצא כרגע. לא
אוהב לא לאהוב. זו תחושה כבדה. לא אוהב כבדות. לא אוהב תחושות.
קל וחומר לא את הצירוף בין השניים. הא, אני מתוסבך?! כוחות
עליונים - הושיעוני!! אני? אני אורתודוכס?! שאני עזר לעצמי
יהיה. מה לי ולחוסר אונים? יקולל זה היום. יקוללו ברי תסבוכת
כי הטילו עלי עינם הרעה.
פתק. חתיכת נייר. דף מרופט. דיו מרוח. חריץ דלת ומפתן. האם
כושפתי?
וכך הלך המצב הלוך והדרדר. מילא שהקטנה הבלונדינית הקיאה את
נשמתה על נשמתי שלי ומילא שהגוץ השמנמן התעלף בתחילת המסלול
ואני הייתי זה שסחב אותו ואת משקל העודף שלו לאורך כל הדרך,
אבל כשהאוטובוס נתקע בדרכו חזרה, כבר חשתי שאני מכור לאיזה
משחק אכזרי בו אין לי שליטה .
הנהג החמיץ פנים. לא די בכך שפניו כבר היו חמוצות מלפנים. הוא
ניסה לחדש את הדיאלוג בינו לבין ספינת הכבישים שלו, אך ללא
הועיל - האוטובוס לא מש ממקומו. הוא קילל וגידף ובמקביל ניסה
להתניע שוב ושוב. הילדים לטשו עשרות עיניים מבוהלות והמומות,
שלא נדבר על נפילת הרוח בקרב ציבור המבוגרים שכבר ידע במה
דברים אמורים.
התחלתי להבין שסיבוביו העצבניים של הגבר הכרסתן סביב האוטובוס
לא אמורים לחולל פה איזה נס ושחיטוטו האגרסיבי במעמקי הגראז',
הוא בעצם רק אות לכך שהיום מתרחק מסופו.
אמא מיד לקחה את המצב לשתי ידיה האמונות והסבירה לו בקור רוח
שהוא לא עושה עליה כל רושם.
היא פקדה על המורה של א'2, אשה צנומה וצייתנית, להעביר פעילות
לכל הזאטוטים. במקביל, נשלחו שני המורים של שכבת ב' לחפש הצלה
או לפחות אזור קליטה בסלולארי. על המורה של ג', הוטל לנסות
להרגיע ולפייס אותי (אבל היא הייתה אשה כעורה בעלת קול צורמני
שלא ידעה לבחור בסוג העוגיות הנכון). המורה האדיש של ד' היה
אחראי על ליווי הקטנים להתפנות ביער. סליחה - ממש חורשה.
באיזשהו שלב ביקשה ממני אמא להאסף, להתאפס ולעזור לציבור
המתרבה של הקטקטים העושים את צרכיהם.
אני, עייף ומדוכדך, אמרתי למורה של ד' שאני סומך על התפוקה
שלו.
הוא לא השתכנע והוא גם לא ויתר . אז כשבאה אליי הילדה מו'1
שלחתי אותה לחורשה. לבד לחורשה זה לא לבד ליער. וכשאמרה לי את
מה שאמרה שאלתי אותה לגילה. היא שאלה: "זה משנה ליער?" העמדתי
אותה על טעותה הסמנטית וזירזתי אותה לצלול אל תוך חשכת העצים
.
השעות נקפו והיא לא חזרה משם. ומאז זה כך - היא עדיין לא
שבה. גם לא נמצאו עקבות. טושטשו כל הראיות. אבדו ההוכחות שלא
נחשפו מעולם. לא פלא שמה שנותר מכל התעלומה הוא אך ורק
אי-חפותי.
הדבר שגרם לעמוד השדרה שלי להעביר לכל אורכו צמרמורת חלחלה,
היה הגילוי כי כתב ידה שפורסם בעקבות שירי האהבה שלה לניר
שלמון ולמשחקי מזל, היה זהה לכתב היד בפתק המקומט.
ואין לי מה להוסיף יותר. |
