שני אסולין / כשאני אמות |
זה עצוב, כואב ומר.
האם מסתובבת בחוסר מעש
האב לא יודע על מי להוציא את הכעס,
האחים שותקים וזה כואב מכל
הדממה האכזרית מאפיינת את השכול.
וזעקות הכאב על הילד שחסר
קוטעות את השתיקה וכואבות עוד יותר.
איו חשק להתייפח, לסדר ולארגן
מרגשים שאין כבר טעם, כי אבד לך הבן.
הבית נותר כמות שהיה
אולי כדי להזכר, אולי כי עוד תקווה.
כשאני סוף סוף אמות, המשפחה שלי, רק תסדר לי את החדר
כדי שאלו שיבואו לנחם אבלים, יחשבו שהכל היה בסדר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|