מוקדש לשירות הפסיכולוגי היעוצי שלי :-)

אוריגמי- היא אומנות הקיפול, שכל אדם יכול לרכוש לעצמו,אבל
יש את אלו שניחנו בכשרון מלידה לאוריגמי.
אנשים אלו הם האנשים שתרצו שישמעו את הצרות שלכם, ותרצו שיהיו
לידכם כל הזמן,כי אנשי האוריגמי הם האנשים החמים ביותר
שתכירו.
את אנשי האוריגמי דיי קל לזהות, אבל הם לא נקשרים מהר אל אנשים
אחרים, הם מחפשים את האנשים שיתנו להם מגוון ואתגר ואיתם הם
יבלו.
איש האוריגמי שלי היה בעצם הידיד הכי טוב שלי. ואיך ידעתי שהוא
איש אוריגמי בכלל? כי הוא תמיד אהב לקפל מפיות, זה היה הטירוף
שלו.
בכל מקום  הוא היה אומר לי "יו יו  אני חייב איזו מפית!!" ואני
תמיד נתתי לו את הטישו המוכר שהיה לי בהישג יד , ופתאום הייתי
רואה מולי אדם מאושר. הוא היחיד שידע איך לקפל אותי, כמו שאף
אחד מעולם לא הצליח. אולי   זה קרה בגלל שהייתי עקשנית מידי
להישאר בצורה הפשוטה כמו שאני.וכל פעם שמישהו היה מנסה בכל זאת
לקפל אותי , הייתי מתקפלת לו עקום בכוונה! כדי שלא ייהנה
מהרגע.
אבל הוא לא היה כמו האחרים, הוא היה משהו מיוחד!
אולי זה בגלל שאהבתי אותו כמו שאהבתי אז נתתי לו לקפל אותי
ככה,אולי. אבל לא משנה מה היה עובר עלי באותו היום בשבילו
הייתי מתקפלת בצורה הכי מושלמת שרק יכולתי. וככה נתתי לו לשחק
בי שעות על גבי שעות ונהניתי מכל שניה. הוא קיפל אותי להודות
בעובדה שאני אוהבת אותו , והוא קיפל אותי להשלים עם העובדה
שלכל אדם יש חסרונות ופחות או יותר להיות שלמה עם עצמי...והוא
גם קיפל אותי לצורה של שמש שוקעת וירח ופרח ולכבשה (שזה היה
הקיפול הכי מסובך, אבל הוא הצליח אותו בסוף) ולעוד מלא צורות
שרק עלו לו בראש. וכל פעם התקפלתי לצורה המושלמת ביותר והוא
היה תמיד מרוצה כאילו שנתתי לו איזו מפית מטישו או משהו
בסגנון.
בשלב מסוים כשהבנתי שלקפל אותי היה בעצם כל מה שהוא רצה ממני
באמת ,התחלתי לחפש אחרי ריגוש חדש ולאחר חיפושים דיי קשים
מצאתי משהו.הריגוש החדש היה כל כך כייפי ומדליק אבל הוא לא היה
מיוחד כמו הקיפולים שלו ,בכלל-בכלל לא.
והזמן עבר וכל פעם שהיינו נפגשים והוא היה מקפל אותי, זה כאב.
כל פעם כאב לי משהו אחר, פעם היד, פעם הברך פעם הכתף...והכי
כאב לי היה בפעם ההיא שהוא ניסה לקפל אותי לצורה של קונוס
וקיבלתי דקירה בלב. הוא ראה את פני מתעוותות ושאל אותי "מה
קרה? את בסדר?" אבל שתקתי וניסיתי לתת לכאב לדעוך. ואז הוא
התקרב אלי כמו איש טוב וליטף לי את הפנים  כמו שרק הוא יודע עם
חיוך רחב על הפנים והכאב עבר.
הוא התיישב מולי וניסה לבחון את פשר העניין ,מה קרה שככה פתאום
התעוותתי לו באמצע הקונוס, וכל מה שהצלחתי לעשות באותו רגע זה
לגשת לתיק שלי ולתת לו מפית מטישו.
לפני איזה חודש הוא הגיע אלי כולו נרגש , ובקוצר מילים מוחלט
אמר לי שהזמינו אותו לתחרות ישראלית בינלאומית לקיפולי
אוריגמי. האושר הציף אותו כל כך חזק שיכולתי להרגיש את הידיים
שלו רועדות כשהניח את ידו על הכתף שלי בחד משמעיות שנויה
במחלוקת.
ואז בקולו הנרגש הוא ביקש שאצטרף אליו לתחרות. ראיתי את
העיניים הכחולות שלו שמחות כל כך שישר אמרתי בטח! אבל אז
נזכרתי שזה מתנגש לי בדיוק הריגוש שלי ולא ידעתי מה לעשות.
הפחד הזה להפסיד אחד מהם היה גדול ממני ,גדול בלפחות שלוש
מידות. העדפתי לומר לו שאני אוותר, כי הוא הרבה יותר מנוסה
ואני סתם בטח אעמוד שם ואפריע לו, ואני בתוכי ידעתי שאנשי
האוריגמי אף פעם לא לוקחים ללב ומשאירים תמיד אוויר צח ומרענן
ברזרבה...ואני...אני חשבתי שהוא יבין.
עברו כבר בערך בסביבות השבועיים שלא שמעתי ממנו.ואני מתפרקת
מבפנים.
עכשיו נשארתי עם הריגוש הזה שהוא וכייפי ומדליק,אבל לא מיוחד
כמו הקיפולים שלו. אין לי ממש איך להשיג אותו עכשיו כי זה נהפך
לעניין של מחויבות רגשית שבחרתי לעשות ובגידה? טוב אולי לא
בגידה אלא המשך מתומרן,זאת לא ממש אני.
אני פחדתי לפספס ופספסתי,ולמה?
כי בפעם האחרונה התקפלתי לאדם שאהבתי באמת לכיוון הלא נכון
בדווקא.
ומה שהבנתי בעצם זה דבר קשה...קשה עד מאד, שאנשי האוריגמי כן
לוקחים ללב וחזק, כי בעצם הם מנסים למצוא מה שכל אחד מחפש וזה
אתגר,וכשאין אתגר אין אוריגמי.