היה לי חיזיון של ישו בכל הדרו:
תלתליו מתפצלים ורוקדים בדמוניות, שפתי הדובדבן נושאות תפילה
בקצב מסחרר, ידיו האיתנות אוחזות בגופי הרוטט וסובבות אותו אנה
ואנה.
צרחתי כמוכת הנאה. קראתי בשמו עד שהתעליתי לדרגתו.


פניו הסמוקות של יהושוע העידו על שלא ראה דבר.
הדם שניתז לכל עבר הזכיר לו כי החלטתו צדיקה היא, ומקומי הוא
אכן כאן, בבית הצלת נפשות זה.
לא העזתי לומר לו דבר, אך בהיתי בעיניו החומות - עיניים שהיו
לי מקור לנחמה והיטהרות פעם ועתה היו כמסך עשן - נבוכות
ומתחמקות.
הסבתי את פניי מאורו כאשר חלפתי על פניו, והוא הבין.

נכנסתי לקיבתו של אולם לבן, הומה באורות לבנים עוד יותר. צעדתי
צעד קדימה. הדלת מאחוריי נטרקה...
החלתי לחוג בשבעה מדורי גיהינום: סיבוב מספר אחד, סיבוב מספר
שניים, סיבוב מספר שלוש, סיבוב מספר ארבע, חמש, שש. בשבע נכלמו
כוחותיי וצרחתי - נטולת נשמה צרחתי.
הוא בא במפתיע...  הצל שלי, הצל דמוי שלי.
הוא חייך אליי, חיבק אותי וליטף את שיערי. הם בוודאי ידעו כי
הוא היחיד שירגיע אותי. ואולי הייתה זו הסיבה שצרחתי.

ידעתי שהוא אוהב אותי, ואני בוודאי שאהבתי אותו.
טימאתי אותו וליקקתי את ידו. בתמורה, הוריד מקמיצתו טבעת זהב
דמוית הילה וענד אותה על קמיצתי שלי.
חיקו שרף את גופי.

חשתי בדקירה עמוקה בפלג גופי העליון, עד שהתרגלתי לרעד שנלווה
לכאב, התחלתי להינות ממנו.
ישו שוב טלטל אותי בתנועות ורטואוזיות, בעוז.
כעבור 48 שעות בעוד אני כרוכה סביב גופו של ישו, ראיתי את הצל
מרים את גופי חסר החיים והמדמם, הוא הטיל אותי על מיטה דמויית
מגן-דוד.    
הוא הסיר את הטבעת...

תמוה בעיני הצורך של הצל להכיר בי,
תמוהה בעיני אהבתו.
האם הצליח לאחוז בי?

עיני הצל נוגעות.
מלטפות הן את נפשי,
מבלבלות את תבונתי בשפע נקודות זהובות.
השבח למציל.

שיערו של הצל נופל למרגלות קדושתו,
בכיתי בריאותו.
והסקתי כי חלק ממנו אני, כפי שהוא...