פעם הייתי לבנה וחלקה.
יום אחד מישהי מצאה אותי ליד הנחל. בהתחלה לא ממש תקשרנו טוב,
דיברנו קצת, לא הצלחנו להסתדר כ"כ, אחרי כמה פעמים שהיא באה
לבקר היא כבר ממש לא סבלה אותי. היא אמרה שאני יהירה ושחצנית.
התווכחנו, רבנו, ובסוף השלמנו, הפכנו לידידות - היינו מדברות
על כל דבר שהיא רק רצתה. היינו ממש קרובות.

אז היא התגייסה לצבא, וכבר לא היה לה כ"כ הרבה זמן לבקר אותי.
כל פעם שהיתה חוזרת הביתה היתה נפגשת איתי לפחות פעם אחת, היא
אמרה שהיא אוהבת אותי, עד היום אני לא יודעת אם זה באמת נכון.
אחרי כמה חודשים אני כבר אהבתי אותה. נפגשנו והיא אמרה לי שהיא
מצטערת אבל היא לא יכולה לתמוך בי יותר, היא יודעת שאני משתנה
אבל זה לא מספיק, ושאני אזכור כמה שהיא אוהבת אותי.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

באותו יום הרגשתי כ"כ הרבה כאב, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
חשבתי על כמה שאני אוהבת אותה וכמה שאני כועסת עליה, ואז ניצתה
בי אש נוראית.

באותו היום האש הזו שרפה אותי, באותו יום הפכתי לאבן שחורה.
לא יכולתי לשלוט באש הזו, היא שרפה כל דבר שרק נגעתי בו.
התרחקתי מכולם, לא רציתי שאף אחד יפגע, וככה חיכיתי שמשהו
יקרה. חיכיתי והאש החלה לדעוך, אחרי שנה וחצי כבר יכולתי לשלוט
בה חשבתי: "עכשיו כבר לא אשרוף כל דבר שאגע בו, עכשיו אולי
אוכל לתת למישהו להתקרב", האש הזו מעולם לא כבתה.

הייתי בודדה מאוד, רציתי חברה, מאסתי בבדידות שנכפתה עליי.
ישבתי ברחוב חיכיתי שמישהו יבוא לדבר איתי, אבל כולם התעלמו
ממני.
לא יודעת אם זה בגלל שיכלו לראות שצבעי השחור אינו טבעי, או
בגלל שפשוט לא ממש הצליחו לראות אותי.
החלטתי שאני צריכה לשפר את הופעתי, להיות יותר בולטת בשטח.
לבשתי חליפה כחולה צמודה צמודה, יפיפיה - בוהקת ממש.

זה לא היה רחוב עמוס במיוחד אבל עברו בו אנשים מדיי פעם.
ניסיתי לדבר איתם אבל רק מעטים שמו לב אליי וגם אלה ששמו לב
המשיכו ללכת, כנראה שבאמת נראתי מוזרה.

החלטתי שהיום אני לא מוותרת. עבר איזה בחור, צעקתי לו, "היי
אתה! אתה לא רואה שיש פה אבן מיוחדת"?
הבחור עצר והתחיל לחפש מאיפה הקול הגיע.
אמרתי לו "כאן האבן הכחולה מימינך."
הוא התכופף אליי ושאל "מה כ"כ מיוחד בך"?
אמרתי לו "תסתכל עליי ותגיד לי אתה."
הוא התסכל עליי שניה ואז אמר "את אבן כחולה, באמת לא רואים דבר
כזה כל יום, איך זה שאת כחולה"?
אמרתי לו, "אני לא שונה רק מבחוץ, אני מיוחדת גם מבפנים."
"מה כ"כ מיוחד בך"?
"אני יכולה לעשות כל מני דברים מיוחדים".
"איזה דברים מיוחדים"?
"לא יודעת, זה תלוי במצב הנתון אבל בעקרון אני יכולה לעשות כל
מני דברים שאף אחד אחר לא יכול לעשות. אתה מבין, אני לא מפחדת
מדבר."
"אז מה? את יכולה לעשות דברים על טבעיים? כאילו את איזו אבן
קסומה או משהו"?
התחלתי לומר לו שלא לזה התכוונתי, אבל הוא לא שמע אותי. הוא
כבר שלח את ידו והרים אותי, שם אותי בכיס ומילמל לעצמו משהו,
"מעניין אם היא תוכל לעזור לה, מעניין אם היא תאהב את זה".

בערב הוא הביא אותי בתור מתנה לאיזו בחורה.
מה שבאמת מוזר זה, שבבוקר של אותו יום הייתי סתם אבן שחורה עם
חליפה כחולה, אבל בערב כבר הייתי אבן קסומה באמת.