"קלרהההה!!!" נשמעה צעקה בבית משפחת וולנשטיין, שאפילו כל
הרחוב יכל לשמוע.
קלרה פקחה את עיניה שפשוט סירבו להיפתח. לא היה לה חשק לקום
מהמיטה. בכל בוקר אותו הסיפור - אבל היום הייתה לקלרה עוד סיבה
להישאר לשכב. היא חשבה במשך כמה דקות על כל האפשרויות שמחכות
לה אילו רק תישאר היום במיטה, אבל אחרי כמה שניות נפתחה הדלת
בחדרה ואמה נכנסה לחדר בסערה.
"קלרה! את יודעת מה השעה?! לא נמאס לך לחזור על הטקס הזה כל
בוקר? יש לך מזל שאני עקשנית, אחרת היו מעיפים אותך מבית ספר
מזמן!"
בלי להתרגש יותר מדי, קלרה התיישבה במיטתה, שיפשפה את עיניה
ובלי בכלל להביט באמה אמרה - "אמא, כמה פעמים אני אצטרך לומר
לך? ת-ד-פ-ק-י ב-ד-ל-ת לפני שאת נכנסת, ותחכי שאני אתן לך רשות
להיכנס, וככה לא תצטרכי להכאיב לי עוד יותר לראש על הבוקר."
"אני מכאיבה לך לראש?" אמרה אמה. "שתהיי לי בריאה... את יודעת
איך את עולה לי בבריאות שלי? את כל האנרגיות שלי אני מבזבזת
עלייך על הבוקר ואת ככה מתייחסת?? מזל שאבא לא חי כדי לשמוע את
הדברים האלה, אחרת כבר מזמן..."
"את רוצה שאני אקום ואלך לבי"ס? שאלה קלרה. ובלי לחכות לתשובה
המשיכה - "יופי, אז תצאי לי מהחדר ותצאי לי מהחיים!"
אמא של קלרה הייתה רגילה לייחס הזה מהבת שלה. כבר שנה וחצי שהן
בריבים מתמידים, כאילו שקלרה מנסה להגן על עצמה, מציבה חומה
בפני אמה. היא הסתכלה ממושכת על קלרה, שלא החזירה לה אפילו מבט
אחד קטן, ואמרה: "יופי, אז את קמה? ברוך השם, יש לך ארוחת בוקר
למטה", ויצאה מהחדר.
קלרה בהתה בחלון. זה היה סתם עוד יום חורפי שכזה, עד כמה שיכול
להיות חורפי בישראל. היא הלכה לארון כדי לבחור את הבגדים
המתאימים ליום השחור והמשפיל שהולך להיות לה היום. הייתה לה
הרגשה כבר כמה זמן שאנשים יודעים, אבל היא ידעה שהיום זהו היום
המפחיד ביותר שעבר עלייה מאז נולדה, היום תצטרך להתמודד עם
כולם.
בסופו של דבר היא בחרה את השמלה האהובה עליה, שמה קצת ליפ-גלוס
ועיפרון שחור והייתה מוכנה.
קלרה וולנשטיין הייתה נערה מאוד מוצלחת - היא הייתה אחת הבנות
היותר יפות בבי"ס, אבל ממש על קלאסה. היו לה הרבה חברות,
והייתה לה גם אהבה - ליאור היה שמה. הציונים שלה היו טובים
והיא גם לא התאמצה בשבילם יותר מידי. היא הייתה ממש בחורה
רגילה - אהבה מוסיקת MTV וגם קצת רוק ישראלי, צפתה באותם
תכניות טלוויזיה שכולם צפו, אהבה את אותם שחקנים שכולם אהבו
ואכלה את אותם הדברים שכולם אכלו.
קלרה נכנסה לבי"ס, שכולו היה מקושט בלבבות גדולים ואדומים וכל
מיני קישוטים קלולסיים וקיטשיים אחרים. היא עברה במסדרון וראתה
כמה יודניקים מסתכלים עליה ומחייכים. היא לא חייכה בחזרה, בסך
הכל היא ב-י"ב - ומי הם בכלל שיעניינו אותה? קלרה ניסתה
להיראות שמחה, בכל זאת, היום זהו וולנטיין דיי (יום האהבה
הלועזי).
רק ליום אחד, רק להיום בלבד - היא קיוותה להיות מישהו אחר.
היא נכנסה לכיתה ובאותו הרגע ראתה את הלוח. לקח לה כמה שניות
לעכל. על הלוח, היה כתוב בגדול, עם טיפקס - "קלרה וליאור
לנצח".
"יופי, ממש נהדר... אנשים בוגרים יש בבי"ס הזה. אני פשוט צריכה
לא להתרגש ולעשות כאילו לא שמתי לב", חשבה לעצמה קלרה.
את ליאור היא עוד לא ראתה היום, אבל כרגע, זה לא מה שעניין
אותה.
השיעור עד ההפסקה הראשונה עבר די מהר - שיעור אנגלית, האהוב על
קלרה. המורה לא הציק לה יותר מידי היום והיא יכלה להעביר את
השיעור במהירות.
בהפסקה, עם הצלצול הגואל היא יצאה החוצה, היא רצתה לראות את
ליאור אבל היא קיוותה שזה יהיה בחצר או בכל מקום אחר חוץ
מבבניין עצמו. ההפסקה נגמרה יותר מהר משחשבה, לפני שהספיקה
לאתר את ליאור. עד ההפסקה הבאה עברו שעתיים משעממים של שיעור
מתמטיקה קשה במיוחד.
כשסוף סוף הוא נגמר, היא יצאה החולצה ומרחוק - ראתה את ליאור.
באמצע המסדרון בערך קלרה כבר יכלה להריח את הריח המוכר והטוב
שהיא כל כך אוהבת של ליאור.

הן נפגשו באמצע המסדרון והתנשקו. הן התחבקו והמשיכו ללכת
לכיוון החצר כשהן הולכות יד ביד.
ליאור לחשה באוזנה של קלרה - "יום אהבה שמח, אהובתי - אני
אוהבת אותך".
קלרה הסתכלה על כל המבטים מסביבה, על כל הצחקוקים ועל כל
האצבעות המופנות כלפיהן, וענתה - "גם אני אוהבת אותך ליאור".