פרולוג- אובססיה MUCH?

רוני.
זה כמו לקחת את כל הדברים הכי מושלמים, הכי מעוותים, הכי יפים
והכי שטניים ולהכניס את הכל לתוך מיקס עצבני וליצור מהמיקס הזה
2 בנות - דפי ושלי.
דפי זה קיצור של דפנה ושלי, אני חושבת, זה לא קיצור של שום
דבר, פשוט שלי, מבחינתי זה קיצור של שליטה, ממש שם שנתפר
במיוחד בשביל המידות שלה.
שתיהן מזכירות לי סרט שפעם ראיתי, קראו לו הת'רס - קומדיה
שחורה על 3 נערות פופולאריות (ששמן הוא הת'ר - כאילו לכל אחת
שם קוראים הת'ר, הת'ר צ'אנדלר הת'ר דיוק ועוד הת'ר אחת שאני לא
זוכרת את השם משפחה שלה), שאחת מהן המנהיגה, הת'ר צ'נדלר נראה
לי, שמאופיינת על ידי הצבע האדום (לכל אחת שם יש צבע, קטע
אומנתי כזה או מתיימר להיות אומנותי, בכל מקרה), נרצחת על ידי
2 תלמידים - כריסטיאן סלייטר ווינונה ריידר, שבסרט קוראים לה
ורוניקה - ממש דומה לשם שלי, אני כמעט בטוחה שבאיזה שהוא שלב
בסרט אמא שלה אפילו קוראת לה רוני.
בכל מקרה הם הורגים אותה וגורמים לזה להראות כאילו זאת הייתה
התאבדות, והכל כדי לאחד את הפופולארים ללוזרים בבית ספר וליצור
הרמוניה או שיט בסגנון. בסוף זה נגמר בזה שהתאבדות הופכת להיות
טרנד חדש (כי מישהי פופולארית "התאבדה") וכל הבית ספר מנסה
להתאבד, SO TYPICAL.
אם אני הייתי הורגת את דפי ושלי זה לא היה בשביל מטרה נעלה כמו
איחוד מעמדות בבית הספר. אני לא משלה את עצמי, אני לא לוזרית
ולא פופולארית, אני נמצאת במקום טוב באמצע והפוליטיקה הקשה
והאכזרית של בית ספר לא מאפשרת לי ליצור קשרי חברות עם לוזרים
בלי להיות אחת מהן. הם לא מעניינים אותי בערך כמו שאני לא
מעניינת אותם, וממש לא מעניין אותי ליצור הרמוניה או איחוד או
משהו מפגר בסגנון הזה. בית ספר זה מוסד מסריח עם מעמדות ואין
לי שום כוונה לשנות את זה.
אם אני הייתי הורגת את שלי ודפי זה היה מסיבות הרבה יותר
אגואיסטיות - הנוכחות שלהן פשוט מעצבנת אותי. כל היופי הזה
והביטחון העצמי, הסקסיות והרוע, ומעבר לכל, הכוח שיש להן.
כל מה שאי פעם שנאתי או תיעבתי, או קינאתי, לא השתווה למה
שהרגשתי כלפיהן. זה בטח נשמע כמו קטע מיומן של נערה מתוסכלת
שתעשה הכל כדי להיות אחת ממלכות הכיתה, משהו שאחת הסופרות האלה
סטייל סמדר שיר שחיות באיזה סרט היו כותבות, אבל זה לא
העניין.
העניין הוא שלהן יש כוח, ולפי חוק הג'ונגל רק החזק שורד.
לי אין הרבה כוח, אני ממוצעת בכל תחום בחיים שלי, במראה,
בלימודים, בסטטוס החברתי שלי, אף פעם לא הייתי הכי טובה ואף
פעם לא הייתי הכי גרועה, אף פעם לא דמות ראשית, סתם דמות רקע,
דמות משנה במקרה הטוב.
כשאני מתבוננת בהן, אני חשה רגשות מעורבים של קנאה, הערצה
וסדיסטיות. אני מדמיינת 100 דרכים שונות להרג שלהן, בכולן הן
מתחננות שאני אפסיק ואני לא מראה להן טיפה של רחמים. המחשבות
האלה לא עוזבות אותי, אני מרגישה כמו רוצחת סדרתית מטורפת,
הלוואי שהייתי מצליחה להוציא את זה מהמערכת שלי אבל זה כל כך
קשה, במיוחד כשהתשוקה שלי לזה כל כך עזה.
לפעמים אני תוהה למה אני כל כך שונאת אותן, מאיפה באים כל
הרגשות החזקים האלה. אני רואה אותן הולכות, הליכה מלכותית כזאת
וכל המבטים מופנים אליהן. הן תמיד במרכז העניינים, תמיד
מוזמנות לכל המסיבות השוות, אנשים מלכלכים עליהן ומלקקים להן
בו זמנית, כאילו הן שולטות בבית ספר. שלי יכולה לבוא ביציאה
שהיא אוהבת לראות סדרה מטומטמת סטייל "המורדים" ולמחרת כולם
ידברו על הפרק שהיה, ורק בשביל להרשים את הפוסטמה הזאת.
יש להן כוח, ואני שונאת אותן על זה.
יש להן תווי פנים כל כך יפים, מושלמים, טהורים, המוח שלי קולט
אותן אחרת.
זהו, החלטתי סופית! אני מעיפה מבט אחרון בשלי ואחר כך בדפי,
לפעמים אני תוהה מה היא עושה כשהיא בלי שלי, היא נראית נחמדה,
אפילו מתוקה ומעניינת, ביקום אלטרנטיבי היינו יכולות להיות
חברות טובות... זה לא הזמן למחשבות כאלה עכשיו.



דפי.
שלי כל כך יפה, יש לה עור חלק ושיער מדהים וגוף מדהים, הלוואי
שהייתי יכולה להראות כמוה. אני נראית כל כך חיוורת לידה, אני
נראית כמו איזה צללית חסרת ייחוד, היא כל כך יפה.
לפעמים אני חושבת על התקופה שלפני שנהפכנו כאלה חברות טובות,
אין לנו היסטוריה ארוכה של חברות מכיתה א' כמו כל הסיפורים
האלה, אנחנו חברות רק מאז שהגענו לתיכון, שזה היה מלפני שנה
וחצי בערך, לפני זה כל אחת הייתה בעולם שלה, עכשיו שתינו בעולם
של שלי.
בהתחלה חשבתי שהיא סנובית כזאת, וגם קצת שטחית, אחר כך גיליתי
אצלה כל מיני צדדים שלא הכרתי קודם... עמוקים יותר... על מי
אני עובדת, היא עדיין סנובית ושטחית ופוסטמה, ודי טיפשה, אבל
מותר לה כי היא יפה, לא יפה, מדהימה.
פעם חלמתי שאני הולכת למעין מכון לניתוחים פלסטיים עם תמונה
שלה ופשוט מבקשת להראות כמוה.
זה כל כך לא אופייני לי ההתנהגות הזאת, אני מתביישת בעצמי, אף
פעם לא הייתי כל כך מהופנטת ממישהי ועוד רק מהיופי שלה, הייתה
לי אישיות לפניה, לא הייתי מקום שני, כל תשומת הלב הייתה
סביבי, עד שהגענו לתיכון, "את כבר לא הכי יפה בעיר, יש יפה
ממך" ובבת אחת כל תשומת הלב הושמה אליה, גם תשומת הלב שלי. שלי
היא האטרקציה, אני סתם הייתי המשחק המקדים.
שלי לקחה אותי תחת חסותה וחלקה איתי את תשומת הלב
והפופולאריות, כנראה שבודד שם למעלה בפסגה, או שאולי זה בגלל
שיש לי כסף, אבל לא אכפת לי.
זה נשמע מטורף ושטחי וגם קצת אובססיבי, ואני באמת לא כזאת,
לפחות לא הייתי כזאת בתקופה שלפני שלי אבל יש משהו ביופי שלה
שגורם לאנשים להתעלם מהטמטום והאופי המחורבן שלה, כאילו הכל
מתגמד לעומתו...
למה היא ורוני מסתכלות ככה אחת על השנייה?


שלי.
הרוני הזאת עושה לי צמרמורת, מה היא נועצת בי מבטים. נראה לי
שהיא צריכה אשפוז דחוף, נראית קצת פסיכופטית כזאת.
למי אכפת!
אני חייבת לקנות את החולצה הזאת שראינו שלשום בקניון, חייבת
חייבת חייבת. הבעסה שהיא נורא יקרה... הכי גרוע דפי תלווה לי.
למה היא מסתכלת עליי ככה, שתפסיק לנעוץ בי מבטים כאלה... לסבית
MUCH?
אני רעבה...




1. הרעיון.

רוני.
בית ספר, גיהנום, סיים שיט דיפרנט ניים. "כשתסיימו את בית ספר
אתם תראו כמה תתגעגעו לכאן." בתחת שלי!
מאז ומתמיד שנאתי מסגרות, שנאתי את ההיררכיה בבית ספר, גם של
המורים על התלמידים וגם של התלמידים בינם לבין עצמם.
אני לא בטוחה מתי הסיפור שלי בדיוק מתחיל, אני לא בטוחה מה היה
הרגע שבו כל המחשבות שלי וכל התכנונים שלי הפכו למציאות הזויה
ומטורפת. הדבר היחיד שאני זוכרת זה אותי מדברת עם חברה שלי על
משהו ובבת אחת הכל מתבהר, בבת אחת אני יודעת מה אני צריכה
לעשות, ומאותו הרגע אני כבר לא מרוכזת יותר בכלום...


דפי.
אני לא מבינה למה שלי לא מפסיקה לדבר על רוני כל הזמן, אני
במקומה הייתי מכניסה ליצור הזה אגרוף.
אני בטוחה שהכלבה הזאת לא מדברת עליי כמו שהיא מדברת עליה. היא
כאילו אובססיבית עליה או משהו.
"הרוני הזאת ממש מוזרה נכון?", "מה הבעיות של הרוני הזאת?",
"היי דפי, נראה לך שהרוני הזאת לסבית? מעניין למה היא מסתכלת
עליי ככה". למי אכפת? למי אכפת מהווירדית הזאת, כל כך לא
מעניינת היא וכל האאוטסיידר שיק המזוייף הזה שלה, אני כל כך
יותר מעניינת.
אני לא זוכרת את התקופה לפני שהכרתי את שלי, זה מוזר, אני
זוכרת שהיה לי טוב, אני זוכרת שלא הייתי כזאת, הייתי נורמאלית
עד כמה שאפשר להיות נורמאלים. היו לי המון חברות ובנים שרצו
אותי, עכשיו כאילו זרקתי את הכל בשבילה. מהרגע שראיתי אותה
כאילו המוח שלי הפך לבלק אאוט מטורף וכל המערכת שלי קרסה
והתחילה מחדש!
אני בתקופה חדשה!
תקופה שהיא כולה שלי!


שלי.
הרוני הזאת ממש מוזרה. מה הבעיות של הרוני הזאת? מעניין אם
הרוני הזאת לסבית, מעניין למה היא מסתכלת עליי ככה.
דפי עושה לי כאב ראש עם כל הדיבורים האלה שלה.
אני ממש רעבה, אני לא יודעת איך אני אחזיק מעמד שבוע ככה...


-"על מה את בוהה בכזה ריכוז?"
-(שתיקה)
-"רוני, את איתי?"
-"כן, סורי, לא שמעתי מה אמרת."
-"לא חשוב. תגידי את באה איתנו היום?"
-"באה איתכן לאן?"
-"למסיבה בים."
-"זה ביום שישי, לא?"
-"היום יום שישי, את כולך מרחפת."
-"לא אני פשוט... לא חשוב, אני לא יודעת, אני אודיע לך מאוחר
יותר"
(רוני קמה)
-"לאן את הולכת?"
-"אממ... אני צריכה לשירותים, אני אדבר איתך כבר או משהו."
-"את בטוחה שהכל בסדר?"
-"כן... הכל בסדר גמור."


-"הרוני הזאת ממש מוזרה, נכון?"
-"מי?"
-"נו רוני, זאתי שהצטרפה השנה."
-"אממ... אוקיי. תגידי, שלי, את חושבת שכדאי לי אולי להסתפר?
כי חשבתי אולי..."
-"ושמת לב שהיא כל הזמן בוהה בי?"
-"מה אכפת לך ממנה, בכל מקרה, אז חשבתי אולי לעשות קארה, אולי
להוסיף גווני..."
-"אני אומרת לך, היא רוצה משהו... היי, דפי, נראה לך שהרוני
הזאת לסבית? מעניין למה היא מסתכלת עליי ככה."
-(ממלמלת לעצמה) "אני לא יודעת, את רוצה שהיא תהיה?"
-"מה?"
-"כ... כלום, לא אמרתי כלום."
-"שיהיה".




2. רוני.

אני יושבת על המיטה ובוהה בחפיסת כדורי שינה שהרמתי מאמא שלי.
אני יושבת ובוהה בהם כאילו אני מחכה כל רגע שהם יקומו לחיים
ויתחילו לדבר איתי, להחדיר בי קצת הגיון. אני לא יכולה לשים את
האצבע מתי הכל התדרדר, מתי השנאה שלי גברה על ההגיון שלי, אבל
זה מטופש לחזור אחוה בזמן WHAT'S DONE CANNOT BE UNDONE, זה
משפט שפעם שמעתי ואני מרגישה שהוא כל כך נכון לגבי גם אם עדיין
לא נעשה כלום. מבחינתי המעשה כבר נעשה, עכשיו רק צריך להוציא
אותו לפועל, וההוצאה לפועל הרבה יותר קלה לי מאשר המחשבה.
התחבטתי מספיק במחשבות שלי, היה לי שלב כזה כמו בסרטים
המצויירים שהופיעו לי על הכתף מלאך ושטן. המלאך היה בדמותה של
דפי שאמרה לי שאסור לי לעשות את זה, השטן היה בדמותה של שלי
שרק שיכנע אותי כמה מגיע לה , וכמה היא הולכת גם ככה להישרף
בגיהנום. דפי המלאך ניסתה שוב לשכנע אותי לא לעשות את זה,
אנשים רעים נענשים לבד, אני לא יכולה לקחת את הצדק לידיים. דפי
תמיד נראתה לי בחורה הגיונית, אני קצת מצטערת עליה בכל הסיפור,
אבל במלחמה כמו במלחמה...
אני מסתכלת שוב על הכדורים ויכולה לדמיין שהם מסתכלים עליי,
מתביישים בי, לא רוצים שום קשר אליי. לא אכפת לי מהם ולא אכפת
לי מכלום, אני מתכוונת לשאת בתוצאות של המעשים שלי גם אם זה
יהיה עונש מוות (למרות שבארץ אין בכלל עונש מוות), כל המשך
החיים שלי תלויים רק בזה. אני יכולה להמשיך לחיות במצבי
הנוכחי, לדבר הרבה ולעשות מעט, להישאר בסטטוס ממוצע כל חיי,
להיות נבלעת ברקע בזמן שכולם לוקחים לי את התפקיד הראשי פעם
אחרי פעם, או שאני יכולה להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות, להפסיק
להיות פסיבית כל כך ולקחת את העניינים (ובמקרה הזה גם את החוק)
לידיים שלי.
IT'S TIME...


TO DO LIST
- לצבוע את החדר.
- להוציא רשיון.
- להרוג את שלי.
- להקליט לאחותי קטנטנות.
- ללכת לבקר את סבא בבית חולים.