הקדמה

המוות הוא רק התחלה. אולי הוא בעצם הסוף? ואולי הוא בכלל משהו
אחר.
אני לא יודע איך להתייחס למוות אבל אני יכול להגיד שאני כבר לא
פוחד ממנו.
יש הרבה דרכים למות אבל יש דרך אחת שבה כולם יזכרו אותך והיא
למות בשביל כולם.
השאלה היא האם אתה יודע שכולם זוכרים אותך לאחר שמתת בשבילם,
האם זה משפיע עליך גם כשאתה מת?
יש הרבה אגדות על המוות, על אנשים שחזרו משם. אבל האם כל
האגדות האלו נכונות? מה שבטוח, כמה מהן חייבות להיות אמיתיות,
השאלה היא אלו.
אני יודע שאגדת הפניקס נכונה, או לפחות אני יודע שקיים יצור
כזה. הפניקס הוא עוף חול שכאשר הוא מזדקן הוא נשרף ומת. מהעפר
שלו נוצרת ביצה חדשה שממנה בוקע אותו פניקס כגוזל אך כעבור זמן
קצר הוא מגיע לבגרות.
אני לא יודע כמה זמן חי הפניקס מהרגע שבקע עד הרגע שהוא נשרף,
אני לא יודע ממה הפניקס ניזון ואין הוא מתרבה אם בכלל, אבל אני
יודע הפניקס הוא יצור שחזר מהמוות ואני יודע שיש לו כוחות
מיוחדים חוץ מהעובדה שהוא נולד מחדש ואם הפניקס נכנס לתוכך אתה
מקבל את הכוחות האלו. ומי לא חלם על כוחות על? מי לא רצה להיות
פעם גיבור על שנלחם ברשע ושכולם אוהבים ומעריצים אותו. גם אני
חלמתי חלומות כאלה. בסופו של דבר באמת קיבלתי כוחות מיוחדים
ובאמת נלחמתי בכוחות הרשע. אבל האם אהבו אותי? האם העריצו
אותי?. בסופו של דבר, גיבור על הוא גם בן אדם והוא גם עושה
טעויות, אבל כמו כל בן אדם, הוא גם לומד מאותן טעויות.
אך האם יש מי שיסלח לך על הטעות?, האם בכלל יאמינו לך שעשית את
זה בטעות ולא בכוונה, שבעצם התכוונת לטוב ולא לרע.
האם למרות השנאה שווה לי למות בשבילם?
האם לאחר שאמות הם יסלחו לי?
האם יש דרך אחרת?
אני עומד לספר לכם את הסיפור שלי.
הוא לא פשוט אבל אפשר לומר שיש לו סוף שמח וכמו כל סיפור אחר,
יש בו את החברים, יש בו את האויבים ויש בו גם את האהבה.

כותרת:

חלק ראשון:

פרק 1


החורף החל ובחוץ שקעה כבר השמש והיה ניתן לראות את השתקפות
הירח בשלוליות שעל הכביש החלקלק.
מכוניות דהרו לכל הכיוונים ולמרות הגשם, האנשים לא נמנעו
מלטייל ברחובות.
מספר מכוניות נכנסו לשטח הקניון וירדו לחניה התת קרקעית,
בינתיים בתחנה הקרובה עצר האוטובוס והוריד מספר אנשים, ביניהם
היו גם שני נערים, הם הלכו לכיוון הכניסה, נתנו לכמה אנשים
לצאת ונכנסו לקניון.
שני הנערים הלכו למדרגות הנעות ועלו לקומה השניה. שם אני
הייתי.
קוראים לי מייקל, או בקיצור מייק, אני בן 13 ורוב חיי מרוכזים
בקניון הזה. בקניון יש שלוש קומות, קומה ראשונה, מסעדות
וחנויות מזון. בקומה השניה חנויות בגדים ובקומה השלישית שהייתה
לחנויות צעצועים, ספרים וכדומה, ושם גם היה את אזור המשחקים בו
אני נהגתי לבלות אחר הלימודים.
שיחקתי במשחק עם אקדח שבו צריך לפגוע כמה שיותר מהר באנשים
המופיעים על המסך של המכונה. החזקתי במקום הראשון בטבלה, למעשה
כל הטבלה הייתה שלי, שיחקתי במשחק הזה כל כך הרבה שנהייתי אלוף
בו והדחתי כל אחד אחר שהיה בטבלה.
בזמן שהתרכזתי במשחק הרגשתי שני אנשים עומדים מאחוריי, אפילו
בלי להסתכל ידעתי שאלו דניאל וסקוט, שני החברים הטובים שלי, הם
לא רצו להוציא אותי מהריכוז ולהפריע לי אז הם פשוט עמדו שם
והביטו בי יורה באנשים. נשארה לי עוד נקודת חיים אחת וידעתי
שאין לי סיכוי להיכנס אפילו לטבלה אז נפסלתי בכוונה כדי שאוכל
להתפנות אל החברים שלי.
"היי", אמרתי להם כשהסתובבתי.
"היי", אמר סקוט, "מה נשמע?".
"בסדר", עניתי לו והסתכלתי על דניאל שנראה קצת עייף.
"אני לא מבין למה אתה ממשיך לשחק במשחק הזה", אמר סקוט וניסה
ללחוץ על הכפתורים של המשחק אבל היה צריך להכניס מטבע כדי
שהכפתורים יגיבו.
"כי זה כיף", אמרתי לו והוצאתי את המטבעות מהכיס שלי כדי לספור
כמה נשארו לי.
"אבל כבשת כבר את כל הטבלה, לפחות תחליף משחק", לא היה לי כוח
להתווכח איתו על שטויות אז פניתי אל דניאל,
"אתה בסדר?" שאלתי אותו.
"כן, למה?".
"לא, סתם, אתה פשוט נראה לי עייף".
"לא ישנתי טוב בלילה".
"ולמה לא באת היום לבית הספר?".
"נסעתי לבדיקות".
"על כל יום הלימודים?".
"ברור שלא, חזרתי בערך בשעה השלישית אבל לא הלכתי לבית הספר".
"אה, כיף לך", אמרתי לו, "מי בא איתי לפיצרייה?", שאלתי
והתחלתי ללכת לכיוון המדרגות הנעות, דניאל הנהן בראשו ובא
אחריי, הוא היה כנראה מאוד עייף, לא הבנתי למה הוא בא לפה בכלל
אם הוא כל כך עייף.
"אין לי מספיק כסף",אמר סקוט.
"אני אלווה לך", אמר לו דניאל.
"לא, אני כבר חייב לך משבוע שעבר".
"אז אני אלווה לך", אמרתי לו ונעמדתי על המסילה של המדרגות
היורדות, יכולנו גם לקחת מעלית לקומה הראשונה אבל דניאל מפחד
ממעליות מאז שהוא נתקע במעלית לבד כשהיה בכיתה ב' ומאז הוא לא
נכנס אליהן. ירדנו לקומה השניה ומשם לקומה הראשונה, הגענו
לפיצרייה.
"טוב, תשבו אני אזמין", אמרתי להם, דניאל נתן לי כסף והלכתי
להזמין, עמדתי בתור הקצר, היו שם שתי קופאיות שרשמו את
ההזמנות.
"כן בבקשה", פנתה אלי הקופאית כשהגיע תורי.
"אני רוצה שלוש פיצות בבקשה, שתיים עם זיתים ואחת בלי כלום,
בבקשה". שילמתי על הפיצות בכסף שלי ושל דניאל ועל הפיצה של
סקוט שילמתי מהכסף שלי. לקחתי את מגש הפיצות וחיפשתי את השולחן
שבו ישבו סקוט ודניאל, הם בחרו לשבת בשולחן הכי רחוק.
"הנה הפיצות", אמרתי להם כשהגעתי לשולחן והנחתי את המגש על
השולחן. התיישבתי ליד דניאל ולקחתי את המשולש שלי, הוצאתי שתי
שקיות קטשופ מהכיס ומרחתי על הפיצה.
"איך את מסוגל לאכול פיצה עם קטשופ?", שאל סקוט ונתן ביס רציני
בפיצה שלו.
"ואיך אתה מסוגל לאכול פיצה עם זיתים?", אני לא אוהב פיצות עם
זיתים, למעשה אני לא אוהב זיתים בכלל, הם עושים לי בחילה.
"כי זה טעים לי", אמר סקוט בפה מלה.
"ולי זה טעים עם קטשופ", אמרתי לו.
"מה שתגיד", אמר סקוט.
"אל תדבר בפה מלא", אמר דניאל לסקוט, "זה מגעיל".
"כן, חוץ מזה אתה יכול להיחנק", הוספתי.
"באמת תודה שאתם דואגים לי אבל אני יכול לדאוג לעצמי", אמר
סקוט.
"אז אם תיחנק אל תבקש עזרה", אמר לו דניאל ובכך סיים את השיחה.
אכלנו את הפיצות שלנו, סקוט סיים ושאל אותי על המבחן שיהיה מחר
בספרות.
"אתה רק צריך לדעת את הסיפור שלמדנו, זה הכל", אמרתי לו
והכנסתי את החתיכה האחרונה של הפיצה לפה.
"אז מה עושים עכשיו?", שאל דניאל אחרי שניגב את הפה שלו עם
המפית שהוגשה יחד עם הפיצה.
"יש לנו בערך חצי שעה עד שהאוטובוס מגיע", אמרתי תוך כדי
הסתכלות בשעון. החלטנו להסתובב קצת בקניון, פה ושם פגשנו ילדים
מהכיתה או מהשכבה אבל לא טרחנו להגיד להם שלום.
"הנה נטליה", אמר סקוט והצביע לכיוון חנות הבגדים הקרובה, סקוט
ודניאל ידעו שאני מאוהב בה, לרוע המזל היא כנראה אפילו לא
יודעת את שמי.
"זו ההזדמנות שלך", אמר דניאל.
"למה אתה מתכוון?", שאלתי אותו למרות שידעתי טוב מאוד למה הוא
מתכוון.
"היא לבד, בלי החברות שלה". למרות זאת לא היה לי את האומץ.
"קדימה", אמר דניאל ונתן לי דחיפה קדימה.
"לא רוצה", אמרתי לו ונעמדתי מאחוריו.
"אני אתן לך חמישה דולרים אם תיגש אליה", הוא אמר ונופף בכסף
מול פני, לא היו לו בעיות כספיות אז הוא יכל לבזבז כסף על כל
מה שרצה. הסתכלתי על הדולרים-זה פיתה אותי.
"עשינו עסק", אמרתי לו וניסיתי לחטוף את הדולרים מידו.
"קודם גש אליה", הוא אמר והרים את ידו גבוה יותר כדי שלא אוכל
להגיע לכסף.
לקחתי נשימה עמוקה והסתכלתי על נטלי, היא עמדה שם ליד חלון
ראווה בחנות בגדים, היא החזיקה תיק וורוד קטן בידה השמאלית
ונראה היה כי היא בוחנת משהו. היא לבשה סוודר סגול ומכנסי
ג'ינס הדוקים, היא הייתה בקיעה באופנה ולדעתי כל מה שהיא לבשה
התאים לה. לפתע הרגשתי שמישהו דוחף אותי מאחור.
"נו, למה אתה מחכה?". זה היה דניאל. התחלתי ללכת לכיוונה. מה
אני אגיד לה?, אולי שלום? או מה נשמע?, ואיך היא תגיב?, היא
בטח אפילו לא יודעת איך קוראים לי. הרגע הגדול התקרב.
"היי נטי", שמעתי לפתע קול, לא אני אמרתי את זה, זה היה רוג'ר,
החבר שלה.
"היי רוג'", היא אמרה, כך כולם קראו לו, רוג', הוא היה אחד
מהמקובלים בשכבה ובבית הספר בכלל, אבל לדעתי הוא סתם בריון,
כנראה שהוא מצליח להסתיר את זה מנטלי. הוא ניגש אליה ונתן לה
נשיקה על הלחי.
טרח!!!, כנראה שלא שמרוב לחץ לא שמתי לב לאן אני הולך ופשוט
נתקלתי בעציץ ומעדתי, נפלתי ממש לרגליו של רוג'ר והעציץ נשפך
כולו וכל הרצפה והבגדים שלי התלכלכו בחול.
רוג'ר התכופף לעברי, תפס אותי בחולצה והרים אותי.
"מה אתה חושב שאתה עושה?", הוא שאל אותי בקול תוקפני.
"אני רק... רק רציתי...", לא הצלחתי להגיד משהו, הוא הפחיד
אותי.
"אתה מה?, עקבת אחרינו?".
"מי אני?, לא!, איזה סיבה יש לי?, אני רק הסתכלתי על החנות".
רוג'ר הפנה את מבטו לרגע לכיוון החנות.
"הסתכלת על חנות של בגדי נשים?, מה אתה, סוטה?".
"לא, אני רק...".
"רק עקבת אחרינו", הוא אמר, "ותראה, לכלכת גם אותי". הוא הדף
אותי לכיוון הרצפה ולפני שהספקתי לעשות משהו הוא עמד הוא כבר
נעמד לידי ועמד לבעוט בי.
"רוג'ר, מספיק", צעקה נטלי ותפסה אותו בידו, "הוא למד את
הלקח", היא אמרה לו בשקט. רוג'ר הסתכל עליי ואז פנה לאחור יחד
עם נטלי והם הלכו משם כאילו כלום לא קרה, כשהם התרחקו ממני
מספיק סובב רוג'ר את ראשו ועשה לי תנועה של חתך בגרון, ידעתי
שהוא עוד יהרוג אותי. לפתע ראיתי יד מושטת אליי, הייתה זו ידו
של דניאל, תפסתי בה והוא עזר לי לקום, התחלתי לנער את הבגדים
שלי מכל החול שנשפך מהעציץ.
"איפה הכסף שלי?", שאלתי את דניאל.
"לא ניגשת אליה",
"הייתי ניגש עם הבריון לא היה מופיע".
"אתה יודע מה?, קח דולר על המאמץ", הוא הוציא מכיסו שטר של
דולר והושיט לי אותו, חטפתי אותו מידו ושמתי אותו בכיס שלי יחד
עם שאר המטבעות. הסתכלתי בשעון שלי, "האוטובוס מגיע עוד מאט",
אמרתי להם.
"אז בואו", אמר סקוט.
"ואם רוג'ר יהיה בתחנה?",  שאלתי אותו בחשש.
"הוא נכנס עם נטי לחנות הזו", אמר סקוט והצביע על חנות בגדים
שהייתה בצד השני של הקומה.
ירדנו במדרגות הנעות לקומה הראשונה ויצאנו מהדלת הראשית, בחוץ
ירד גשם, רצנו לתחנה כדי להירטב כמה שפחות. חיכינו כמה דקות עד
שהאוטובוס הגיע.
"יש לך כסף לכרטיס?", שאלתי את סקוט.
"כן".
"אבל אמרת שאין לך כסף".
"יש לי כסף מדויק בשביל כרטיס אז לא רציתי לבזבז אותו".
לבסוף האוטובוס הגיע, וכעבור נסיעה של 10 דקות הגענו הביתה.
אני וסקוט נפרדנו מדניאל שהבית שלו נמצא בצד השני של העיר,
הלכתי ביחד עם סקוט עד הבית שלו, שם נפרדנו ואני המשכתי לרוץ
בגשם עד הבית שלי.
"תראה איך אתה נראה", צעקה אימי כשנכנסתי הביתה.
"ירד גשם בחוץ", אמרתי לה.
"לך תחליף בגדים מיד". הלכתי לחדר וסגרתי את הדלת, הוצאתי
בגדים יבשים מהארון, הורדתי את הרטובים והתלבשתי בבגדים
היבשים.
הלכתי לסלון והדלקתי טלוויזיה. התחלתי לחשוב על מה שקרה
בקניון. לפחות עכשיו נטלי יודעת שאני קיים, אבל אני בספק עם זה
ישנה משהו, והכי גרוע, רוג'ר מעוצבן עליי, הוא לעולם לא שוכח,
אפילו לא דברים קטנים, כל עוד זה קשור במכות הוא תמיד יהיה שם,
ואפילו עם זרקת לו מילה קטנה הוא יהיה מסוגל להרוג אותך.

פרק 2


ניסיתי לשכנע את אמא שלי שתסכים לי להישאר בבית אך זה לא
הועיל, הדרך היחידה שלי להישאר בבית היא להיות חולה, אבל אני
לא יכול לעשות את עצמי חולה כי אני לא אחד כזה שאוהב לשקר.
בסופו של דבר החלטתי או יותר נכון, אמא שלי החליטה שאני הולך
לבית הספר. הכנתי לעצמי שני סנדוויצ'ים למקרה שרוג'ר ייקח לי
אחד על מה שקרה אתמול בקניון.
סידרתי את התיק שלי, שמתי אותו על הגב, נפרדתי מאימי ויצאתי
החוצה. היה לי קר למרות שלבשתי שלוש שכבות והמעיל. התחלתי ללכת
מהר לכיוון הבית של סקוט שהיה בדרך לבית הספר, שם תמיד היינו
נפגשים והולכים ביחד לבית הספר. חלפתי מסביב לשלוליות ומדי פעם
אף ירדתי לכביש כדי לא להרטיב את הנעליים.
כעבור כמה דקות הגעתי לבית של סקוט, הוא כבר חיכה לי בחוץ ליד
הגדר.
"היי", הוא אמר לי.
"היי", השבתי.
"חשבתי שלא תבוא היום, אתה יודע. בגלל רוג'ר".
"אמא שלי הכריחה אותי", עניתי לו, "בוא נלך". התחלנו ללכת לבית
הספר בעוד שאני מנסה להימנע מהשלוליות וסקוט עובר בכוונה בכל
שלולית עם המגפיים החדשות שלו.
"התכוננת למבחן?", שאלתי אותו מנסה לפתוח בשיחה.
"מבחן?, איזה מבחן?", הוא שאל אותי.
"בספרות", עניתי לו וידעתי שזו הייתה טעות לנסות לדבר על
המבחן, הבנתי שכרגיל הוא לא התכונן ועכשיו הוא רק יישב ויתכונן
כל ההפסקות.
"באיזה שיעור הוא?".
"בשיעור השלישי והרביעי", אמרתי לו.
"אתה חייב לעזור לי, אני לא יודע כלום".
"תעבור על הספר".
"אין לי זמן לקרוא אותו".
"אז תקרא את הסיכומים שהמורה הכתיבה לנו", אמרתי לו כשלפתע
שמעתי צלצול חזק. זה היה הצלצול של בית הספר שאמר שהשיעורים
עומדים להתחיל וזה גם אומר שעומדים לסגור את השער של בית
הספר.
התחלנו לרוץ בשיא המהירות שלנו מה שלא היה כל כך מהר. ראינו את
השומר סוגר את השער, סקוט שהיה יותר מהיר ממני עקף אותי ורץ
מהר לשער.
"חכה!!!, חכה!!!", הוא צעק, השומר עצר לרגע והסתכל לעברו ופתח
בשבילו את השער, כעבור כמה שניות גם אני הגעתי לשער בריצה
ועברתי בפתח הצר שהשומר פתח כדי שנעבור.
"תודה", אמרתי לו בעודי מתנשף.
"זו הפעם השניה השבוע", אמר השומר.
"אני יודע, אני מצטער", אמרתי לו.
"פעם הבאה אני פשוט לא אתן לכם להיכנס, ועכשיו תמהרו לכיתות".
נכנסנו מהר לבניין של בית הספר ורצנו לכיתה שלנו, למזלנו המורה
עוד לא הגיעה, רוב הילדים חיכו למורה מחוץ לכיתה והיו כמה
בפנים שדיברו או שהתכוננו למבחן.
"אני חייב להתכונן למבחן", אמר סקוט.
"תתכונן בהפסקה שלפני המבחן, אין לך זמן עכשיו", אמרתי לו.
הוא לא ממש הקשיב לי והתחיל להוציא את החומר למבחן בדיוק
כשהמורה למתמטיקה נכנסה והתחילה את השיעור.
סקוט החביא כמה דפי סיכומים בקלסר של מתמטיקה והיה קורא בהם
כשהמורה לא הסתכלה, וכך הוא פספס את כל שיעור מתמטיקה ואת
החומר החדש שלמדנו, ובנוסף, המורה גם הודיעה על בוחן שיהיה על
החומר החדש עוד יומיים.
השיעור הבא היה היסטוריה, סקוט ישב בהפסקת מעבר של חמש דקות
בין שני השיעורים ורק למד למבחן. ישבתי לידו וניסיתי לפתוח
בשיחה אבל הוא אמר לי לא הפריע אז יצאתי מהכיתה והסתובבתי ליד
ילדים מנסה להשתלב בשיחה שלהם.
בשיעור היסטוריה סקוט היה עסוק בסיכומים כמו בשיעור הקודם אבל
למזלו לא למדנו חומר חדש.
בהפסקה של רבע שעה לפני המבחן בספרות ראיתי שדניאל נכנס לכיתה,
דניאל לא לומד בכיתה יחד איתי ועם סקוט, הוא בכיתה שנמצאת בקצה
השני.
"היי", הוא אמר לי.
"היי", אמרתי לו וניגשתי אליו. הוא החזיק עיתון בידו.
"תקרא את זה", הוא אמר לי והגיש לי את העיתון. לקחתי אותו
מידיו והתחלתי לקרוא

כלי רכב בלתי מזוהה נצפה אתמול מעל הפנטגון
אתמול בערב בשעה 17:47, נצפה עצם בלתי מזוהה בצורת ביצה מעל
הפנטגון.
גורמים ממשלתיים הודיעו כי לא ידוע להם על כל כלי טייס ניסיוני
שברשותם הדומה
לתיאור שהוצג.
הרכב המסתורי אינו נקלט ברדאר וייתכן כי מהווה איום ממשלתי.
הדי הראייה מספרים כי...

הפסקתי לקרוא והסתכלתי בתמונה שהוצגה בצמוד לכתבה. ראו שם את
הפנטגון ומעליו עצם קטן דמוי ביצה. הרמתי את עיני מהדף
והסתכלתי על דניאל.
"אתה חושב שזה חייזרים?", שאלתי אותו.
"אני בטוח בזה", הוא אמר בחיוך מלא.
"תאמין לי שבסוף יתברר שזה סתם איזה תרגיל של מישהו שרוצה כסף,
או שזה כלי טיס ניסיוני של מדינה אחרת", אמרתי לו והחזרתי את
העיתון.
"לדעתי אלו חייזרים", הוא אמר וניסה להיראות מאושר מהידיעה.
"וגם אם כן, כרגע אין לנו שום דרך לדעת מה זה".
"אל תנסה להרוס לי את התקווה", הוא אמר, "אם אלו באמת חייזרים
אז אולי פניהם לשלום וסוף סוף יהיה לנו קשר לעולם שמחוץ לכדור
הארץ".
"אתה חולם יותר מדי", אמרתי לו.
"מה שתגיד, אני חוזר לכיתה", הוא אמר ויצא מהדלת.
התיישבתי ליד סקוט והתחלתי לחשוב, אולי באמת אלו חייזרים, אולי
הם יעניקו לנו טכנולוגיה שבחיים לא חלמנו עליהם, לא יהיה יותר
עוני בעולם, לא יהיה רעב, נוכל לטוס לעולמות אחרים.
אבל אולי הם באו כדי לחסל אותנו. ואם כן, איזה סיכוי יהיה לנו
נגדם?.
"תגיד סקוט, אתה חושב שקיימים חייזרים?", שאלתי אותו.
"מה?", הוא שאל מבלי להרים את עיניו מהדף.
"לא משנה", עניתי לו.
הצלצול נשמע והמבחן עמד להתחיל.
המורה הגיעה עם המבחנים וחיכתה עד שכל התלמידים ישבו בשקט.
לאחר שכולם נרגעו היא התחילה לחלק לנו את המבחנים תוך כדי שהיא
מזיזה מספר ילדים מהמקומות שלהם כדי למנוע העתקה.
בכל אופן, אותי ואת סקוט היא לא הזיזה כי אנחנו לא מאלו שעושים
בעיות.
לקחתי את דף הבחינה ודבר ראשון רשמתי את השם שלי, התחלתי לעבור
על כל הבחינה, בחרתי על איזה שאלות לענות והתחלתי לענות על
השאלה הראשונה בדף המצורף לטופס.
הרגשתי שאני ממש יודע את החומר, קצב הכתיבה שלי היה מהיר
והפסקתי לכתוב רק כדי לחשוב על ניסוח מתאים או כשגמרתי לענות
על השאלה. סיימתי לכתוב דף שלם ועברתי לדף השני.
"מייקל, תסובב את הדף", אמרה קרלה בלחישה, הילדה שיושבת
מימיני. היא רצתה שאני אסובב את דף התשובות שלי בזווית כזו
שהיא תוכל להעתיק. לא היה לי נעים לסרב לה אז סובבתי את הדף.
"תודה", שמעתי אותה בלחישה, וראיתי שהיא מתחילה להעתיק.
התחלתי לענות על עוד שאלות בדף חדש כשלפתע שמעתי את סקוט לוחש
לעברי,
"תן להעתיק את השאלה הראשונה".
"זה אצל קרלה", אמרתי לו בלחש
"אז תגיד לי לפחות מה התשובה". הוא באמת ציפה שאני יתחיל
להסביר לו?, הוא התכונן כל היום על המבחן הזה ועכשיו הוא לא
יודע כלום.
"תרשום על חטא ההיבריס ששניהם חטאו", ניסיתי להסביר לו בקצרה.
"מה זה ההיבריס?". התפלאתי, הוא התכונן כל היום והוא לא יודע
מה זה חטא ההיבריס.
"זה חטא הגאווה, תכתוב על....".
"מייקל וסקוט!", צעקה המורה. ראשי כל התלמידים הורמו מהדפים
ופנו אל שנינו.
"תנו לי את המבחנים ולכו מיד אל המנהל, מבחינתי קיבלתם אפס".
נתנו לה את טופסי הבחינה שלנו ויצאנו החוצה מבלי להגיד שום
מילה. רק כשהיינו באמצע הדרך אל חדר המנהל התחלתי להאשים את
סקוט.
"הכל בגללך, התכוננת כל היום ואתה לא יודע כלום, הרסת
לשנינו".
"אל תאשים אותי, אותך היא תפסה מדברת". לא האמנתי לגביו, הוא
ניסה להתחמק מאשמה שברור שהיא שלו.
"אם לא היית שואל אז, לא הייתי עונה והמורה לא הייתה מוציאה
אותנו, בגללך היא הכשילה אותנו, וזה היה יכול להיות ציון מאה
בטוח בשבילי".
"אם לא הייתי שואל אז זה היה ציון נכשל בטוח בשבילי".
"אז הנה שאלת אותי ובכל זאת נכשלת, שנינו נכשלנו".
הגענו לחדר המנהל ונעמדנו מול הדלת שלו, אף פעם לא שלחו אותי
אליו אבל סיפרו לי שהוא ממש גרוע ויש לו עונשים יותר גרועים
מעינויים סיניים. לקחתי נשימה עמוקה ודפקתי בשקט על הדלת.
"תחכה על הספסל!", שמעתי את המנהל מעברו השני של הדלת.
הלכתי לעבר הספסל שניצב לדלת והתיישבתי עליו, סקוט התיישב
לידי. הייתי עצבני, פחדתי מהעונש שנקבל, הוא בטח יודיע לאמא
שלי, ואיך היא תגיב?. הרגשתי את הרגליים שלי רועדות, פעם
ראשונה שזה קורה לי.
"אני מצטער", שמעתי לפתע את סקוט.
"זה בסדר", נאנחתי, "לא סוף העולם".
"לא, באמת, אם לא הייתי שואל אותך לא היינו נמצאים פה, ואתה
בטח היית יוצא עם עוד ציון בעננים".
"כן, טוב, זה סך הכל ספרות, יש מקצועות חשובים יותר".
"טוב, לפחות לא נכשלתי לבד", אמר סקוט בנימה של צחוק.
"בשביל מה יש חברים", אמרתי לו והוצאתי ממנו צחקוק קטן. שמחתי
שעדיין נשארנו חברים, היה חבל לתת לכל להתבזבז רק בגלל מבחן
מטופש.
דלת המנהל נפתחה ומשם יצא ילד אחד שלא זיהיתי אותו אבל שיערתי
שהוא מכיתה נמוכה יותר.
"תיכנסו!", אמר המנהל בקול תקיף מעברה השני של הדלת.
"קדימה", אמרתי לסקוט ונכנסנו לתוך החדר.
"שבו!", אמר המנהל. התיישבנו כל אחד על כיסא מול השולחן שמעברו
השני ישב המנהל.
"במה פשעתם?", שאל המנהל בקול תקיף אבל יכולתי גם לשמוע
איזושהי נימה של בדיחה במילים שלו. אולי הוא בכל זאת לא כל כך
גרוע, חשבתי לעצמי.
"אני העתקתי....",
"העתקנו אחד מהשני", התפרצתי לתוך דבריו של סקוט לפני שהספיק
לסיים אותם. סקוט הסתכל עליי, אמרתי שהעתקנו אחד מהשני למרות
שסקוט הוא זה שהעתיק.
"באיזה מבחן ומי המורה שלכם?", שאל המורה והוציא דף כדי לרשום
את התשובות שלנו.
"במבחן ספרות אצל המורה קלרה", אמר סקוט.
"ואתם שניכם, מה השמות?".
"מייקל", עניתי לו.
"סקוט", הוא אמר אחריי.
המנהל רשם משהו על הדף, כנראה את הפרטים שמסרנו לו והביט בנו.
"טוב, כיוון שזו הפעם הראשונה ובגלל שיש לי היום מצב רוח טוב
אני רק רושם לכם אזהרה, אני אדבר עם המורה והיא תעשה לכם מבחן
חוזר במועד שהיא תקבע, ועכשיו צאו מפה", הוא אמר ותייק את כל
מה שרשם בקלסר שהיה מונח על השולחן.
"יצאנו בזול", אמר סקוט אחרי שיצאנו מהחדר.
"כן, על פי מה ששמעתי על המנהל, כנראה ממש היה לו מצב רוח טוב
היום". סקוט פלט צחקוק קטן ואחר כך החלטנו ללכת לספרייה עד
שייגמר השיעור ותתחיל ההפסקה הגדולה.
בספרייה היו כל מיני עיתונים, סקוט לקח אחד והתיישב לקרוא
אותו.אני חיפשתי את העיתון שדניאל הראה לי בבוקר אבל הוא היה
מנוי לעיתון אחר ממה שהיה בספריה אז חיפשתי מידע דומה גם
בעיתונים האלו.
מצאתי רק כמה תצלומים של החללית וכתבה קטנה על עדי ראיה שראו
אותה, לא היה שם מידע כמו בעיתון שדניאל הראה לי.
בהפסקה הגדולה הלכנו לכיתה שלנו, הוצאתי את אחד מהכריכים שהיו
לי בתיק והוצאתי אותו מהעטיפה תוך כדי הליכה ולא שמתי לב לילד
הגדול שעמד לי בדרך ופשוט רגע לפני שנתתי ביס בכריך נתקעתי
באותו ילד.
"היי, מה הבעיה שלך", הוא אמר והסתובב אליי.
"מצטער", אמרתי לו וניסיתי להתחמק ממנו בהליכה הצידה.
"אם אתה באמת רוצה להצטער אז תן לי את זה", הוא אמר וחטף לי את
הכריך מהיד לפני שבכלל הצלחתי להבחין ביד שלו זזה.
"זה שלי!", אמרתי לו וניסיתי לקחת את הכריך בחזרה מידיו. הוא
תפס אותי בחולצה וקירב אותי אליו.
"תגיד תודה שזה הדבר היחיד שלקחתי לך, בדרך כלל אני לוקח
יותר", הוא אמר לי ודחף אותי אחורה.
"אל תדאג, אני אתן לך חצי מהכריך שלי אם אתה רוצה", אמר סקוט.
"זה בסדר, הבאתי שני כריכים היום", אמרתי לו והוצאתי את הכריך
השני שלי והוצאתי אותו מהעטיפה בדרך לכיתה שלנו.
"הנה נטליה", אמר סקוט והצביע לעברה. הבטתי לעברה, היא הייתה
שם עם החברות שלה, דיברו וצחקקו על משהו שלא שמעתי.
תפסתי את הכריך שלי ביד ועמדתי לתת לו ביס, פתאום הרגשתי
שמישהו מוציא לי אותו מהיד וממשיך ללכת לכיוון של נטלי והחברות
שלה.
"זה שלי, אידיוט", צעקתי בלי לחשוב. הוא הסתובב, זה היה
רוג'ר.
"תיזהר במילים שלך חנון", הוא אמר לי בקול רם.
"רוג'ר!", צעקה אליו נטלי ששמעה את הקול שלו ורצה אליו, הם
התקרבו זה לזה והחליפו נשיקה קטנה בשפתיים. לא יכולתי לראות
יותר אז פשוט הלכתי לכיתה והתיישבתי בכיסה שלי. סקוט הגיע
אחריי והתיישב לידי.
"אולי אתה בכל זאת רוצה חצי מהכריך שלי?".
"זה בסדר, תאכל אותו", אמרתי לו.
"אני גם ככה חייב לך על הפיצה מאתמול, קח", הוא הושיט לי חצי
מהכריך שלו.
"תודה", אמרתי לו והתחלתי לאכול.

פרק 3

בארבע וחצי אחה"צ נסעתי לקניון והלכתי ישר לקומת משחקי
הוידיאו. התקרבתי למכונה האהובה עליי ושלשלתי לתוכה שני מטבעות
והוצאתי את האקדח שהיה מחובר למכונה. על המסך החלו להופיע מלא
אנשים, פגעתי בהם אחד אחרי השני ונזהרתי שלא לפגוע באנשים
החפים מפשע שהופיעו גם כן על המסך, פגיעה באיש כזה תוריד לך
אלף נקודות ונקודת חיים אחת.
"תראו מי פה", שמעתי לפתע קול מאחוריי, זיהיתי את הקול, זה היה
רוג'ר, מרוב פחד יריתי באיש חף מפשע וירדה לי נקודת חיים ואלף
נקודות. ניסיתי להתעלם מרוג'ר, חשבתי שאם הוא יראה שאני לא
מגיב הוא יעזוב אותי וגם לא רציתי לבזבז שני מטבעות שכבר
שילמתי למכונה. לצערי רוג'ר רק התקרב אליי עוד יותר.
"אתה לא שומע שמדברים אליך?", הוא אמר בנימה תוקפנית. לבסוף
עזבתי את האקדח והסתובבתי אל רוג'ר, היו לידו שני חברים שלו.
"מה אתה רוצה?", שאלתי אותו בקול מעורר רחמים.
"נדמה לי שמישהו קרא לי היום אידיוט", הוא אמר.
"אני מצטער", אמרתי לו והשפלתי את ראשי.
"אתה לא מצטער, אבל אני עוד יגרום לך להצטער", הוא אמר והתקרב
אליי כשמכל אחד משני צדדיו
עמד אחד מהחברים שלו וחסמו לי כל אפשרות לברוח. פסעתי כמה
צעדים אחורה וחיפשתי בעיניי כל דרך אפשרית אחרת להימלט.
"אתה מוכן?", שאל רוג'ר במרחק של שלושה מטרים ממני. התחלתי
לחשוב מהר.
"אני מוכן, וגם הוא מוכן", אמרתי והצבעתי אל מאחוריו. הוא סובב
את ראשו כדי לבדוק במי מדובר, ניצלתי מהר את ההזדמנות הזו
והתחלתי לרוץ מהר לכיוון השירותים שבצד השני של אזור המשחקים.
"אחריו!", צעק רוג'ר כשהבין שסידרתי אותו. כתוצאה מהריצה שמעתי
שנפלו לי מספר מטבעות מהכיס, לא היה לי זמן להרים אותם, הם היו
בעקבותיי.
הגעתי מהר לשירותים, נזהרתי לא להיתקע באיש אחד שיצא משם באותו
רגע ונכנסתי מהר לאחד התאים ונעלתי את הדלת.
"איפה הוא?", שמעתי את אחד מחבריו של רוג'ר. עליתי מהר על מושב
האסלה כדי שלא יראו את הרגליים שלי. התחלתי לחכות לגרוע מכל,
עצרתי את הנשימה שלי והקשבתי. שמעתי אותם פותחים כל מיני
דלתות.
"תפוס פה", שמעתי מישהו אומר, מאחד התאים.
לפתע ראיתי מישהו שמציץ מתחת לדלת.
"הנה הוא", הוא אמר.
"קדימה, פתח את הדלת, אנחנו רק רוצים לשחק אתך", שמעתי את
רוג'ר אומר.
"כן, רק נדחוף אותך לאחת מהמכונות האלו, אתה מבין, נגמרו לנו
המטבעות הקטנים ואתה היחיד שמסוגל להיכנס", אמר אחד מהחברים של
רוג'ר ושמעתי אותם צוחקים. אני בכל אופן לא צחקתי מזה. לדעתי
הם היו רציניים בקשר לזה.
"קדימה, אין לנו את כל היום בשבילך", אמר רוג'ר.
"אז לכו הביתה", עניתי לו בתקווה שבאמת ילכו.
"אתה מתחיל לעצבן אותי", הוא אמר.
טאח!, משהו פגע בדלת וגרם לה לרעוד, הם ניסו לפרוץ אותה. אם הם
יצליחו זה הסוף שלי. חיפשתי דרך לברוח והבטתי למעלה, שם ראיתי
את הישועה. תעלת האוורור. "או זה או מוות", אמרתי לעצמי ודחפתי
הצידה את הסורגים של תעלת האוורור וניסיתי למשוך את עצמי
לתוכה, זה לא היה קל, בייחוד לא לנוכח הרעש של ההטחות בדלת
שרוג'ר והחברים שלו עשו על מנת לפרוץ אותה.
לבסוף הצלחתי למשוך את עצמי לתוכה והתחלתי לזחול מהר מבלי
לחשוב לאן.
טראח!, שמעתי את הדלת נפרצת מתחתיי.
"איפה הוא?", שמעתי אחד מהם שואל.
"הוא בתעלת האוורור!", מישהו ענה לו. לעזאזל, הם מצאו אותי.
הגברתי את קצב הזחילה שלי, המקום היה מלא אבק שנדבק לבגדים שלי
והאוויר שם היה מחניק, ובנוסף היה שם חושך אדיר, מדי פעם
נתקלתי בפניות כי לא ראיתי אותן. עצרתי לרגע על מנת לבדוק אם
הם בעקבותיי, לא שמעתי כלום, כנראה שהם ויתרו. עכשיו אני רק
צריך למצוא איך לצאת מפה. ולפתע עברה במוחי המחשבה שאני לעולם
לא יצא מפה, זה הכניס אותי לפאניקה, לא רציתי למות במקום הקטן
הזה. אף אחד לא ימצא אותי כאן, התחלתי לחשוב על אמא שלי, איך
היא תרגיש אם אני לא יחזור אף פעם הביתה, אף אחד לא ידע איפה
אני, אני יישאר פה לנצח. המחשבות האלו גרמו לי להגביר את הקצב
שלי והרגשתי שאני ממש רועד, ניסיתי לחפש חורי יציאה נוספים אבל
כל מה שהיה זה רק חושך נצחי.
המשכתי כשעל גופי הצטבר אבק ושריטות.
בסופו של דבר החלטתי לצעוק לעזרה.
"אצילו!, אצילו!", צעקתי בכל הכוח והלמתי בידיי על הקירות.
בום!, לפתע נשמע קול חזק שהגיע מלמעלה, כל המקום רעד. טראח!,
הרגשתי שכל המקום נוטה על צידו והתחלתי להחליק על גבי האבק ישר
לכיוון מקור האור שנוצר.
"אההה!!!", צרחתי כל הדרך אל עבר האור כשאני מגן על העיניים
שלי מאבק בעזרת הידיים. החלקתי ישר מתוך תעלת האוורור ונפלתי
ישר על דוכן סוכריות. כל הגוף שלי כאב מהנפילה. נסיתי להזיז את
האיברים בגוף שלי והבנתי ששברתי את ידי השמאלית, הרגשתי כאב חד
ברגל כשהתחלתי להתרומם וראיתי שהיא מדממת. לפתע שמתי לב לאנשים
שרצו לעבר המדרגות היורדות בצרחות. נעמדתי על רגליי והבטתי
שמאלה, מה שראיתי גרם לי ליפול שוב ולהחליק על הסוכריות. מולי
ניצב עצם ענקי בצורת ביצה עם מלא שקעים על גבי כולו וכמה דברים
שיצאו ממנו שנראו כמו מצתים. זה היה כמו העצם שראיתי בעיתון
בכתבת החייזרים. הבטתי על התיקרה של הקניון, היה בה חור ענקי
דרכו חדר העצם והיה ניתן לראות את השמיים המעוננים.
רועד כולי נעמדתי על רגליי והתחלתי לחשוב אם לברוח או להישאר.
בסופו של דבר החלטתי לברוח מהמקום לפני שמשהו רע יקרה,
הסתובבתי והתחלתי לצלוע לעבר המדרגות כשלפתע שמעתי קול הבוקע
מן העצם. הסתובבתי מהר, ראיתי שחלק מהקיר הקדמי של העצם יורד
למטה כמו דלת שנפתחת, מבפנים בקע אור צהוב חזק שסינוור אותי.
עמדתי ממש מול הפתח והרגשתי שכל הגוף שלי משותק. לפתע ראיתי
נקודה של משהו שנראה כמו אש הבוקע בתוך העצם ומתחיל לנוע
במהירות לכיוון הדלת שנפתחה, ניסיתי לברוח אבל כל גופי היה
משותק, נקודת האש שהתקרבה אליי גדלה ככל שהתקרבה.
פלאח!, זה פגע בי בעוצמה חזקה שהעיפה אותי אחורה וגרמה לי לקבל
מכה חזקה בראש מהמדף של דוכן הסוכריות.

אש, כל המקום היה מוקף באש, ובכל זאת שרר חושך. הייתי בתוך שדה
של אש, האש לא האירה אבל יכולתי לראות הכל. הסתובבתי בתוך האש
מבלי שזו תפגע בי.
לפתע מצאתי את עצמי בקניון, בהריסות שלו. כל המקום עלה באש, לא
ראיתי אף אחד.
"יש פה מישהו?", צעקתי בקול חזק ושמעתי את ההד שלי למרות שלא
נשארו בקניון קירות עומדות.
"איפה אתה?", שמעתי לפתע מישהו צועק מבין הלהבות.
"אני פה!", צעקתי יותר חזק. לפתע מתוך הלהבות קפץ כלב מנוקד עם
כובע של כבאים.
"מצאתי ניצול!", שמעתי את הכלב צועק, "אתה תהיה בסדר", הוא אמר
לי והרים את רגלו האחורית ולפתע כל האש כבתה.
"בהצלחה", הוא אמר לי ורץ משם.
"חכה!", צעקתי והתחלתי לרדוף אחריו אבל הוא הספיק להיעלם.
"מייקל!", שמעתי לפתע קול באוויר, זה היה הקול של אמא שלי.
"אמא!", צעקתי בכל כוחי.
"מייקל!", היא צעקה בחזרה, ראיתי אותה לפתע מופיעה מהערפל
השחור.
"אמא!", צעקתי ורצתי אליה. ברגע שהתקרבתי אליה ראיתי אותה
פתאום עולה בלהבות.
"אמא!", צעקתי אליה שתנסה לברוח.
"אל תעזוב אותי מייקל", היא אמרה לי. לפתע האש כיסתה את כולה
והיא נעלמה, רק האש נשארה, והיא התקדמה אליי, כאילו יש לה
מודעות. ניסיתי לברוח אבל לא יכולתי לזוז ממקומי, האש התחילה
להתפשט בכל גופי.

"אהההה!!!", צרחתי כמו משוגע.
"ששש... הכל בסדר", שמעתי לפתע את אימי. פתחתי את עיניי לאט על
מנת לא להסתנוור מהאור שבחדר אבל הוא לא סנוור אותי משום מה.
"מה קרה?", שאלתי אותה ובחנתי את החדר, זה היה חדר בבית
החולים. איך הגעתי לכאן?.
"הכל בסדר", אמא שלי אמרה.
"אבל מה קרה?", שאלתי אותה והתיישבתי על המיטה, ראיתי לפי המבט
שלה שהיא רוצה להגיד לי לשכב אבל בסוף היא כנראה ראתה שאני
בסדר אל היא רק שתקה.
"מה קרה?", שאלתי אותה שוב.
"התעלפת", היא אמרה לי.
"ממה?".
"התיקרה בקניון התמוטטה ואתה כנראה התעלפת", היא השיבה לי.
לפתע הדלת נפתחה ודרכה נכנס איש אחד שלפי הבגדים שלבש הבנתי
שהוא רופא.
"אני רואה שהתעוררת, מה שלומך?", הוא שאל אותי.
"בסדר, אבל מה בדיוק קרה לי?", שאלתי אותו, לא הסתפקתי בתשובה
של אמא שלי.
"התקרה התמוטטה בקניון ואתה התעלפת, הכל בסדר עכשיו", הוא ענה
לי. התחלתי להיזכר לפתע בכל מה שקרה, ברוג'ר, בתעלת האוורור,
בעצם שהתרסק וגם באש שיצאה ממני.
"קיבלתי מכה בראש?", שאלתי את הרופא.
"לא, פשוט התעלפת", הוא ענה לי. אבל זכרתי שחטפתי מכה בראש.
מיששתי את הראש שלי בידי השמאלית, לא מצאתי שם שום חבורה ולפתע
הבנתי שגם ידי השמאלית בסדר, למרות שזכרתי ששברתי אותה. הבטתי
גם ברגל שלי, לא מצאתי שם שום פצע. ייתכן שדמיינתי את הכל?,
שזה היה חלום?, לא ייתכן, אני זוכר מה חלמתי, על האש והכלב
המדבר, ועל אמא שלי שעלתה בלהבות.
"איפה הבגדים שלי?", שאלתי כשהבחנתי שאני לובש בגדים של
חולים.
"הם היו מלוכלכים באבק", אמא שלי ענתה לי. אבק, כלומר כן הייתי
בתוך תעלת האוורור.
"ודם?", שאלתי אותה.
"מה?", היא הביטה בי.
"היה עליהם דם?", שאלתי אותה.
"כן, אבל איך עליך שום פצע אז כנראה שזה לא דם שלך", אמר לי
הרופא. מה קורה לי?, מה מתוך כל מה שזכרתי קרא באמת ומה היה
חלום?.
"טוב, אז אם רק תחתמי על הטפסים האלו תוכלו ללכת הביתה", אמר
הרופא לאימי והגיש לה כמה טפסים.
"אתה תהיה בסדר", אמר לי הרופא ופנה לאמא שלי על מנת להסביר לה
איפה לחתום ועל מה.
ניסיתי לשחזר שוב את כל האירועים בראש, זכרתי את הכלל בברור,
ששברתי את היד, שפצעתי את הרגל ושקיבלתי מכה בראש. אז איפה כל
הסימנים האלו?, למה היד שלי לא שבורה?, למה הרגל שלי לא פצועה
ולמה אין לי חבורה בראש?. ייתכן שבאמת התעלפתי מרוב פחד. אני
באמת כזה פחדן?.
"טוב, אתם משוחררים", אמר הרופא ויצא מהדלת.
"קח, הבאתי לך בגדים נקיים", אמא שלי אמרה והושיטה לי בגדים.
ביקשתי ממנה שתצא מהחדר והחלפתי את הבגדים של בית החולים
לבגדים שאמא שלי נתנה לי. יצאתי מהדלת, בחוץ ראיתי את דניאל
וסקוט יושבים על הספסל.
"היי", הם אמרו ביחד.
"היי", השבתי להם.
"אתה בסדר?", שאל דניאל.
"כן, אני מניח". עניתי לו.
"אז התעלפת?", שאל סקוט.
"חטפתי מכה בראש", עניתי לו. אמא שלי הסתכלה עליי, היא חשבה או
ידעה שהתעלפתי מפחד.
"אמרו לנו שהתעלפת מפחד", אמר דניאל.
"לא נכון, חטפתי מכה בראש", עניתי לו.
"יש לך חבורה?", שאל סקוט.
"לא", עניתי.
"אז איך ייתכן שחטפת מכה בראש ואין לך חבורה".
"כנראה שזו לא הייתה מכה חזקה". עניתי
"אז איך התעלפת ממנה?",
"לא יודע", ענית לו, "אבל אני זוכר שחטפתי מכה בראש".
"זה בסדר לפחד לפעמים?", אמר דניאל בניסיון להרגיע אותי.
"לא התעלפתי מפחד, חטפתי מכה בראש", אמרתי להם שוב.
"מספיק מייקל, בוא ניסע הביתה", אמרה אמא שלי, "אתם רוצים
הסעה?", היא שאלה את דניאל וסקוט.
"אבא שלי בא לקחת אותי", אמר דניאל.
"אני יבוא אתכם", אמר סקוט.
ירדו לחנייה ושם נפרדנו מדניאל ונכנסנו למכונית.
"אתה בטוח שלא חלמת?", שאל אותי סקוט באמצע הנסיעה.
"מה?", לא הבנתי את השאלה שלו.
"בקשר למכה, אולי חלמת את זה", הוא הסביר.
"לא, אני זוכר את זה טוב, וממה בכלל התמוטטה התקרה?", שאלתי
אותו.
"לא יודע, אומרים שזה כנראה קשור לגשמים", הוא ענה לי.
"אבל מה עם החללית?", שאלתי אותו בלי לחשוב.
"איזו חללית?".
"לא משנה", אמרתי לו, הוא לא יאמין לי, אבל אולי דניאל יאמין
לי, למעשה הייתי בטוח שדניאל ממש ירצה לשמוע על זה.
"בכל אופן, לא התעלפתי מפחד", אמרתי לו.
"מה שתגיד", הוא אמר.
שתקנו במשך שאר הנסיעה, ידעתי שלא הצלחתי לשכנע אותו שקיבלתי
מכה, אבל למעשה אפילו את עצמי לא הצלחתי לשכנע.
"הגענו, סקוט", אמרה אמא שלי כשהגענו ליד הבית של סקוט.
"ביי, ותודה על ההסעה", הוא אמר כשיצא מהמכונית.
"אולי אתה רוצה להישאר בבית מחר?", שאלה אימי כשהגענו לבית
שלנו.
"לא, אני מרגיש בסדר, ואני לא רוצה להפסיד חומר",אמרתי לה. ואז
נזכרתי, ברוג'ר, הוא עדיין רוצה להרביץ לי. אבל כבר היה מאוחר
מדי לזה, וחוץ מזה החלטתי לא לשנות את החיים שלי בשביל רוג'ר,
לא יודע מאיפה באה לי ההחלטה אבל זו החלטה שדרשה הרבה אומץ.

כמה שיפוצים ושינויים. בינתיים העלתי רק את הפרק הראשון, השני
והשלישי.
אז מה דעתכם בינתיים?