אני לא יודעת למה עשיתי את זה. אפילו שזאת היתה התשובה לבעיה.
של כולנו. הוא פשוט עמד לו שם, מחייך. כאילו שהוא יודע משהו
שאנחנו לא. אז אוקיי, הוא המדריך. הוא באמת יודע דברים שאנחנו
לא, אבל זאת לא סיבה להתנשא. לא באופן הלגלגני הזה. אוף, אני
פשוט יודעת שהוא מנסה לגרום לנו להרגיש קטנים! בטח חלק מתסביך
הגובה שיש לו. והתשובות הדיפלומטיות שלו!
הוא אף פעם לא מסוגל לתת תשובה לשאלה. הוא מדבר מסביב, ואם אין
לך מזל אז בכלל על דברים אחרים, ובסוף אתה נשאר לעמוד עם מבט
מבולבל והוא אומר לך שאתה צריך להקשיב יותר טוב ולתת לו את כל
תשומת הלב. ככה תבין.
אם הוא רק היה מקשיב לעצמו. ובטח גם אז הוא לא היה רואה עד כמה
דביל הוא נשמע. והוא מנסה לדבר עם תנועות ידיים ולהיות מורה
אמיתי כזה והכל, והוא פשוט נראה כמו פרפר היסטרי שנתקע בקורי
עכביש.
אני פשוט לא סובלת אותו! הוא כל כך... אוף! הוא... הוא... הוא
פשוט... לכל הרוחות איתו. פשוט לכל הרוחות איתו.
"רענן, אני יכולה לדבר איתך בסוף האימון?" שאלתי אותו לפני
שהסתדרנו לקידה.
"יכול להיות שכן, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה. תראי, אם
אני מסיים את האימון בזמן ולא יהיה לי שום דבר דחוף, יש סיכוי
שאני אוכל להתפנות ולדבר איתך. אוקיי?"
עד כמה שאני מתה על האימונים, הלוואי שהאימון הזה ייגמר הרבה
לפני הזמן כי רענן יקרע איזה שריר או גיד. או שניהם. טוב, נו.
לפחות שיעור חניקות. כמעט ואין דבר כזה יותר מידי כוח כשרוצים
להשתחרר. ויש לי הרבה עצבים להוציא.
"רענן, שאלה." אמר מוטי, אחד מהאימון. "איך אני מבצע את
השחרור. זה לא מסתדר כמו שהדגמת."
"זה מאוד פשוט." אמר וביקש את תשומת ליבנו למקרה שעוד מישהו לא
מצליח. "אוקיי, מוטי. אתה לא מצליח להשתחרר כי אתה עושה את
התנועה לא נכון. אתם מבינים, כשאנחנו משנים זווית אחת קטנה, זה
יכול להשפיע על תנועה שלמה ואפילו על כל הגוף. בגלל זה אתם
צריכים לשים לב טוב יותר להדגמה ולהסבר ואז לנסות. זה אמור
לעבוד כשעושים את זה כמו שצריך. זה הכל בזוויות. אוקיי? אז,
יאללה, חזרה לעבודה." את המשפט האחרון אמר בחיוך מאושר, כאילו
שמישהו הבין על מה לעזאזל הוא מדבר. כאילו, ברור שהבנו, אבל
איזו תנועה צריך לעשות אף אחד עדיין לא יודע.
למה אני טורחת לבוא לאימונים שלו? כן, כן. כדי להישאר בכושר עד
שהסנסאי שלנו, ארז, יחזור. רק עוד 4 ימים. עם סוף השבוע והכל,
זה רק עוד אימון אחד. חוץ מזה. בואו נקווה שזה יעבור. אני לא
מבקשת מהר, רק שיעבור.
אחרי זמן שנראה כמו שלושה אימונים ברצף, האימון נגמר. לקחתי את
הסרט שלי מהתיק כדי לאסוף את השיער מחדש, והלכתי אליו. "רענן,
אמרת שנוכל לדבר." אמרתי כשאסף את כל הדברים שלו.
"אני לא זוכר שאמרתי דבר כזה. אולי לא הבנת נכון למה התכוונתי,
כי אני כבר מת להגיע הביתה." כבר לא יכולתי לסבול את זה. הוא
מסוגל לשגע נזיר שאולין באמצע מדיטציה. ובמקום שהוא יקרע משהו
באימון, הוא קרע עכשיו את כל העצבים שלי.
לקחתי את הסרט שלי, ומעמידה מאחורי רענן, שמתי אותו על הצוואר
שלו. "מה את עושה?"
"נמאס לי ממך! למה אתה לא מסוגל להיות נורמלי???"
"נורמלי זה דבר מאוד אישי, כל אחד רואה נורמלי בצורה אחרת ואני
חושב ש-"
"זה לא מעניין אותי! למה אתה אף פעם לא מסוגל פשוט לענות
לשאלות? מה יש לך להסתיר, הא?" הידקתי מעט את האחיזה בסרט
ונצמדתי אליו יותר. "רק תענה לי על שאלה אחת, אוקיי? איך אתה
מתכוון להשתחרר מזה?"
"במידה ומישהו היה משתמש בחניקה כמו זאת, אני מניח שהיית מנסה
משהו כמו מה שהראתי לכם כש- "
"אני כנראה לא חונקת אותך ממש טוב, אם אתה מסוגל לדבר כל כך
הרבה." והידקתי מעט יותר את החניקה.
הוא שלח את ידיו לסרט שעל צווארו וניסה למשוך אותו משם.
"אוקיי, אוקיי. מה את רוצה?"
עזבתי אותו במהירות ובהפתעה עד ששיווי המשקל שלו התערער. לפני
שהספיק להבין שהוא יכול לנשום, האגרוף שלי כבר היה בתוך האף
שלו, והדם על הרצפה. ובכל מקום. "עונה על השאלה שלך?" זאת
תשובה. ישר ולעניין. "עכשיו, כשהסנסאי ישאל, בוא רק נגיד לו
שאתה עשית טעות בקרב, אוקיי?" שאלתי בחיוך מרוצה כשהוא נגע באף
השבור שלו ומתאפק מאוד לא לצרוח.
"בסדר." אמר והסתלק לברז שבמסדרון מחוץ לאולם. סוף סוף תשובה
ישירה.
"זה לא כל כך כאב, נכון?" שאלתי בזמן שהוא ברח, יותר בשבילי.
מוטי חיכה לי בחוץ, ושאל מה קרה לחולצה שלי. החבר'ה עוד יספרו
את הסיפור הזה כל כך הרבה פעמים.
המפרק של האמה היה קצת אדום מהכוח של המכה, אבל, תשמעו, זה
הרגיש טוב.
ממש טוב.