אני מוקפת עיניים!
יושבת באמצע מעגל.
המון עיניים!
ואני יושבת, כולי כבולה,
מכונסת בעצמי.
קשורה בהמון חוטים.
דבורים קטנות מטפסות עליי...
הן עוקצות ועוקצות ועוקצות! ועוקצות!
מטפסות עליי... הן לא מרפות!
ואני כבולה, צועקת לעולם שיציל אותי,
אני כבר לא יכולה להגן על עצמי.
הלוואי והן היו מרפות, עוברות לפרחים אחרים.
אבל זה לא היה הכי גרוע.
העיניים...
העיניים האלה שנעוצות בי ומסתכלות,
חופרות במחשבותיי,
חופרות בתוכי.
כואב!
כאב שלא ידעתי מעודי...
ופתאום...
פתאום שקט.
הן עברו לפרח אחר.
החוטים נושרים מגופי אט, אט...
כמו ענפים יבשים שנושרים מן העץ.
ואני קמה בזהירות ומתרוממת.. רגליי נמתחות.
מרגישה כמו תינוקת, נולדת מחדש.
זרם אור נפרץ למעגל שלי,
פתאום כבר לא חשוך,
והעיניים פתאום כבר נעלמו...
ורוח מרקדת.
מרקידה נימפות אופטמיות.
ונעים.
והכל פתאום כל כך חופשי.
לוקחת נשימה.
מריחה!
חווה את פלאי העולם.
ונותר לי רק עוד זוג עיניים...
אלו שלי.
ומה עוד נותר לי אם לא...
להרגיש!