עברתי על פני קברו של חלל
מהיחידה שלי ביום הזכרון.
את החלל לא הכרתי,
כמו גם את המשפחה
ואת האנשים והמפקדים
והחללים האחרים
וגם כל מה שמסביב,
זר באזכרה.

בדימיוני דימיתי את עצמי
מתיישב לצד הקבר
מנסה לערוך הכרות עם חללי ליחידה:
"שלום, אני לירון, משתתף בצערך".
והוא רק לחש בנימוס:
"שששש...זמן קדיש, תבוא אחר-כך".
נותרנו, אני ודימיוני,
זרים באזכרה.

עברתי לשבת לצד אחת
שלבדה ישבה בצד
ועיניה כבויות, בוהות אל מן
חלל דימיוני במרכז השמיים.
לחשתי לאוזנה: "שלום, אני לירון ובאתי להציע נחמה
וכתף ויד מלטפת".
והיא רק הביטה בי ואמרה:
" מה אתה בכלל מבין".
נותרנו אני ודימיוני ונחמתי וכתפי,
זרים באזכרה.

נדחקתי לאיטי אל מחוץ למעגל המנחמים,
אל פינה שקטה
והתבוננתי דומם,
מנסה לספוג את רסיסיי כאב האבלים אל גופי,
ולפתע, זרותי אל האוזן קרבה ולחשה:
"הלוואי שלעולם תהיה זר באזכרה".
לקחתי את תרמילי וברכת זרותי
ושבתי אל יקיריי.