לא יודע למה זה מרגיש כל-כך מוזר
אחרי הכל, זאת הרגשה של דבר מוכר
שוב הפחדים, הדפיקות שבלב
שוב אותו הראש שלא מפסיק להתחשב
ואם יהיה לו רע ואם ההוא שוב ייעלב
אותו אני שונא, ואותו אני אוהב

למי זה משנה מה קורה שם עם כולם?
אם בסופו של דבר, העולם לא כל-כך מושלם
מצחין פה הוא אומר ועושה פרצוף מאוכזב
ואולי הוא לא בנאדם שלמדתי לאהוב
ועד מעט הוא יילך ולא יהיה פה לידי
ורק אז אני יידע לזהות את אהבתי

שאנשים נמצאים לידך כל הזמן
מאוד קשה לך להעריך אותם
אח"כ תתקשר ותנסה להגיד שלום
אבל הם כבר עסוקים ונגמר לך החלום

הוא קרא פה איזה שיר וקיווה ליותר אופטימיות
אבל זה לא יקרה עד שאני לא יידע להשתחרר מהפסיביות
להתחיל לקום ולעשות דברים שאני אוהב
ללכת לים, או סתם להסתובב
ללכת עם הלב ולהיזהר שלא ניפול

כי אז הוא שוב יביט בי במבט מאוכזב
יגיד שהוא אוהב אותי בכל מצב
אבל חבל שאני לא משקיע קצת יותר
ואם הוא היה יודע עד כמה אני רוצה
הוא לא היה מעיז להגיד את זה

הוא רואה אותי מחייך וחושב שאני מאושר
אבל הוא פשוט לא מבין שהכל אותו דבר
אותם פחדים שהוא יקום ובי יכה
למרות שאף-פעם הוא לא ממש עשה את זה