הבטתי סביבי: רוב חברי נשואים כבר, חלקם עם ילדים; ואני עדיין
רווק, בן שלושים ומשהו  ועדיין לבד. ושלא תזלזלו בי, בל תטעו -
תוכלו למצוא את הטובים והטובות מבנינו ובנותינו בקהל זה:
מוכשרים, משכילים, נראים טוב, אבל משום מה ובאופן די תמוה
עדיין רווקים. ממש אנשים איכותיים... ואני לא מדבר ספציפית על
עצמי, ממש לא, אני מדבר באופן כללי, לא עלי, מה פתאום.

אז חשבתי ביני לביני: מה לעשות, מה לעשות, איך יוצאים ממעגל
הבדידות הזה?! אמנם אין לי שעון ביולוגי מתקתק, אך אנלוגי יש
ויש, שכאילו להכעיס מזרז עצמו בשנים האחרונות בחוסר התחשבות
מופגנת. אז החלטתי לקחת את עצמי לידיים, ליטול יוזמה, לעשות
מעשה וכו; גייסתי את כל כושר המשחק שלי, החובבני אומנם, בכדי
לעטות עלי דמויות שונות, בתקווה שאחת מהן תהיה פתיון לאיזו
משובבת נפש, ויצאתי לשחק אותה ביג טיים.

ערב אחד לבשתי דמות של גבר מצודד, לבוש ספורט אלגנט, מסורק
ומבושם, מהלך בסגנון 'שופוני יא נאס' - הצלחתי למשוך כמה מבטים
תועים (או תוהים, לך תדע) בלבד. ערב אחר לבשתי דמות של
מהורהר/פילוסופי כזה, חילצתי מבט פה מבט שם, לא רציני. והנה
לאחר מפחי הנפש הללו החלטתי ללכת על דמות העצוב/בודד שהוא
הקרוב ביותר למצבי - הכי טוב להיות אותנטי; מראה שממגנט אליו
בחורות צעירות מהורהרות ויפות - לפחות לפי הסרטים והספרים.
משהו כמו המבט של אמיר קוסטוריצה ששיחק את הנידון למוות בסרט:
האלמנה מסן-פייר, למי שראה, מי שאהב-ענין של טעם, ואני רומנטי
חסר תקנה-לכן אהבתי. לא סרט גדול, אבל אהבתי, חשוב שתדעו זאת,
וזה מה שאומר שאני מאוד מאוד רומנטי. ואם אתם לא אהבתם, חשבתם
שהסרט כבד, צרפתית עושה לכם חררה, בסדר זו זכותכם, אנחנו חיים
במדינה חופשית, ואין הדבר מוריד מערככם בעיני כהוא זה - ענין
של טעם, רקע סוציו אקונומי, מצב רוח וכו; אבל אני כן. נקודה.
מה זה אהבתי, נכנסתי חזק לדמויות, לפעמים ניחשתי את מה שהן
הולכות להגיד במשפט הבא; במיוחד נכנסתי עמוק בז'ולייט בינוש...
אפילו קניתי את הדי.וי.די, אמנם במבצע 3 סרטים ב 49.90 בטאואר
רקורדס, אבל בכל זאת השקעתי, לא?!    

אז כך, במראה הגלמודי מעורר הרחמים הזה, עברתי ליד תחנת
אוטובוס אחת, ובחורה יפת מראה באופן שבולט לעין, ממתינה לה שם
בשקט. שלחתי בה כמה מהמבטים המהורהרים/נוגים הנ"ל, ולאחר כמה
מבטי מבוכה והיסוסים מרטיטי לב, השיבה לי חיוכים ומבטי תשוקה.
נעמדתי לרגע מולה, כמה שניות של מבוכה, את כל מה שהכנתי לאמר
ברגע מיוחל זה שכחתי כמובן, אך היא החלה בדיבורה: "מה קורה
חמוד? הכל בסדר?" -"אה, כן", אמרתי, "לאן את נוסעת?" העזתי
לשאול. "פה לא רחוק", ענתה, "אבל לא בוער, בוא נלך מכאן".

נשרכתי אחריה בחדווה. הלכנו כמה דקות ללא מילים אך היא שוב
שברה את השתיקה: "איך אתה רוצה לעשות את זה? בעמידה? בשכיבה?
אני עושה הכל-בפה, באוזן, כבקשתך, יש תעריף לכל דבר."  -"מה את
מדברת?! מה את זונה?!", נרעשתי. -"שש...שש..." היסתה אותי, "מה
אתה צועק, יכלת להגיד נניח, פרוצה או יצאנית, אבל אתה ישר
טראח-זונה, שתדע שזה אפילו לא פוליטקלי קורקט... תרגע- לא
זונה, נערת ליווי בשבילך!" קצת נרגעתי אבל בכל זאת עקצתי:
"נערת ליווי... ביג דיל, מה ההבדל?!" היא כנפגעת: "בואנה, מה
זה הזלזול הזה? את ההבדל אתה תרגיש תיכף טוב מאוד-איכות,
חביבי, איכות, אווירה, סטייל, עומק".

התחלתי להרגיש לא כל כך טוב, בחילה, הזעה, הדופק עלה, מצב הרוח
ירד: "תשמעי, אני לא בקטע הזה, אני בחור רגיש, רומנטי..."
המשכנו ללכת ומדי פעם הצצתי לעבר המשתרמטת  ובחנתי היטב את
פניה, את לבושה; שלחתי כמה מבטים חודרים והיא שמה לב לכך
ונראתה מוטרדת והחלה להאיץ את צעדיה, ואני אחריה. המשכתי לבחון
אותה ואמרתי: "את נראית בכלל כאילו ברחת מאיזו תחרות יופי או
לכל הפחות מאיזה בוק של דוגמנית, את לא נראית כמו זונה". היא:
"בואנה מה נהיה איתך, אמרתי לך, נערת ליווי, לא זונה, אני
מבקשת, קצת כבוד למקצוע... נערת ליווי נראית כמו השכנה ממול,
זה הקטע השיווקי שלה, כמו בחורה רגילה, לבוש רגיל, איפור
סולידי, ילדה טובה, רק שאם אתה שם לה כסף ביד, פותחת ת'רגלים
והופכת לילדה מה זה ביצ'ית... זה כל ההבדל..."

קצת הוטב לי משום מה וגיליתי סקרנות: "איך הגעת לזה בכלל?!"
היא שמחה על ההתענינות וכנראה זיהתה שמצב רוחי השתפר מעט,
חייכה ואמרה: "הופה, התחלת עם מחמאות, תחרות יופי, דוגמנית,
ועכשיו אתה עובר לשאלות נוקבות; תזהר, גם אני יכולה להתחיל עם
שאלות". הגבתי מהר: "תשאלי חופשי -  מה, אני לא חושש ממך". היא
בהתגרות: "כן, אתה גיבור גדול אתה... אז איך זה שאתה כבר מעל
שלושים ועדיין רווק וכל כך לבד, בלי אחת שתפנק אותך, אה?!"
עלתה עלי הבת זונה: "מאיפה את מכירה אותי בכלל? איך את יודעת
שאני כל כך בודד?" שוב מצב רוחי הועכר. היא צחקה בקול: "חה חה
חה... איך אני יודעת... כתוב לך על המצח, בואנה אני יש עלי
נסיון, אל תראה אותי ככה, יש קילומטרז'..."

שאלתי אותה: "אז אולי עם כל הנסיון שלך... אולי תביאי לי איזו
תשובה חכמה לשאלה הזאת ששאלת אותי וכולם שואלים אותי וגם אני
שואל את עצמי..." נראתה חושבת ואמרה: "קודם כל תגיד לכולם
שיקפצו לך... וחוץ מזה, יכול להיות שעדיין לא פגשת את האחת
שלך, את החצי השני... קורה ככה לפעמים, אפילו במשפחות הכי
טובות... בהכל אשמים החיים המודרניים, הלחץ, הפמניזם המיליטנטי
שמדכא את הרומנטיקה, המרדף אחר הקריירה..."

איזה מילים, מאיפה היא יודעת את כל הדברים האלו... שיחקה אותה,
הביאה אותה בתשובה שחבל על הזמן; ואני בדרך כלל כששואלים אותי,
מתחיל לגמגם, מאדים, רועדות לי הידים - מאיפה אני צריך לדעת
איך אני עדיין רווק, אה מאיפה?! אני צריך לזכור את התשובה הזאת
ואחר כך לרשום אותה, לפחות משהו יצא מהזנזונת הזו. אחרי תשובה
כזאת אינטיליגנטית לא נותרה לי ברירה והייתי חייב לשאול:
"תגידי, מה את עושה ככה בחיים?" היא נראתה מהורהרת לרגע: "...
אני... סטודנטית..." -"סטודנטית למה?", הקשיתי. -"פילוסופיה,
פסיכולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה". נפלתי על אחת מה זה
משכילה, חשבתי, ולאחר אמרתי: "תשמעי, אני אדם רגיש ולא מתאים
לי הקטע הזה". היא: "רגיש עליק, אני מכירה את הרגישים האלה
שאחר כך דוחפים כל כך עמוק עד שיוצא לי מהאף..." עניתי בשקט:
"לא, שלי לא כל כך ארוך... עד האף...". היא חייכה חיוך רחב
וטפחה לי על הישבן: "חה חה חה... חשבת ברצינות מהאף..."

המשכנו ללכת והיא המשיכה לדבר על כל מיני דברים, ואני חשבתי
בינתים לעצמי שבגלל שאני רומנטי זה לא מתאים לי... אבל מצד שני
בסרטים זונה זה רומנטי... גם בספרים. היא אמרה: "תשמע, אני
עכשיו בסוף היום, כבר גמרתי את המשמרת שלי, הייתי בדרך הביתה,
כבר לא בתפקיד, אבל כשראיתי את העצב בעיניך... אז החלטתי לעשות
שעות נוספות בשבילך, ואתה משחק לי אותה רגיש, ענינים..." בסוף
השתכנעתי, מה כבר יש לי לעשות עכשיו, נשבור קצת את הבדידות.
שאלתי כמה? והיא אמרה מחיר שנראה לי הרבה מעבר למה שתארתי
לעצמי, אז אמרתי לה: "את לא חושבת שאת מגזימה? גם אני מרגיש לא
נעים וגם את קורעת אותי במחיר, יש גבול..."

היא נרגזה משהו: "תגיד מה נהיה איתך, באת לזיין או לזיין ת'מוח
(הביאה ציטוט מאסקימו לימון)? מה זה? אתה מנהל איתי משא
ומתן...רגע, שאני אבין..." הגבתי בנחישות פתאומית: "מה יש,
כמעט הכל בחיים זה משא ומתן: את המוכרת ואני הקונה, לא ככה?!"
היא נראתה כנפגעת: "מה אני לא שווה את המחיר הזה? מה לא בסדר
אצלי? בואנה הצלחת לפגוע בי... מה אתה חושב, שלנערות ליווי אין
רגשות?" ניסיתי לפייסה בלחש: "אני מצטער, את שווה הרבה יותר
מזה אבל אני לא בקטע הזה ואין לי כל כך הרבה עכשיו במזומן...
הרי את לא מקבלת ויזה". קיוויתי שאכן היא לא גובה בויזה... היא
חייכה: "ויזה, אתה משהו משהו, רק מזומן... שתדע לך שעכשיו בכלל
אני צריכה לקחת לך לפי תעריף לילה וזה שעות נוספות שלי... זה
מה שמגיע לי על ההתחשבות?!", נזפה בי. אך אני, בקשיחות מעוררת
הערצה, שיחקתי את הקשה להשגה, ועשיתי תנועות שכאילו אני מתחרט
ורוצה ללכת... היא ירדה במהירות לחצי מחיר, למרות שכמו שהיא
נראית, ישנם כאלו שאף היו משלמים כפול ממה שביקשה. שכבתי איתה
באיזו חצר נטושה, והיא גילתה שליטה ברזי המקצוע העתיק בעולם.
לאחר שילמתי כמוסכם.

חזרנו לרחוב ולפני שנפרדנו אמרה לי: "תגיד, לקחת ברצינות את זה
שאני נערת ליווי, קנית ת'סיפור הזה?!" שוב טולטלתי: "אה, מה
זה, את לא?!" היא חייכה: "מה פתאום, טיפשון, אני לומדת שנה
שלישית משחק ורציתי לבדוק את היכולת שלי להכנס לדמות שכזו כמו
שצריך..." אמרתי לה: "מ ה    א ת    א ו מ ר ת..." ולאחר דומיה
קלה אמרתי: "אז תחזירי לי את הכסף". -"אז תחזיר לי את הזיון חה
חה חה..." צחקה צחוק משוחרר, ולאחר אמרה: "אתה חושב שמשחק זו
לא עבודה? לא פרנסה?! אתה כמו כולם, ככה, אה... איזו מדינה...
מקצצים בתקציב התרבות... ממה יחיו השחקנים... מה, משחק בתאטרון
זה לא מקצוע..."

אמרתי לה שאם היו הצגות וסרטים טובים, עם סיפור טוב, שקורה
משהו וחושבים עליו אחר כך, עם קצת רומנטיקה, אז הממשלה לא היתה
צריכה לתמוך בהם והקהל היה נוהר בהמוניו. אבל כל ההצגות האלו
עם פוליטיקה שרוויה בשנאה עצמית, וסקס חסר טעם, פשוט דוחות,
והקהל מדיר רגליו מאולמות התאטרון והקולנוע... היא אמרה שגם
לדעתה יש הרבה הצגות וסרטים רדודים, אבל היא בסך הכל שחקנית
שרוצה להתקדם בחיים, והיא לא אחראית על תוכן ההצגות... כאן
הרגשתי שהשיחה נהיית יותר מדי רצינית וכבדה יחסית אפילו לרווק
בודד/עצוב ושחקנית/נערת ליווי מתחזה ולא המשכתי לפתח את
הנושא.

שאלתי: "את לא חושבת שהגזמת קצת היום?! הלכת עד הסוף..." ענתה:
"כן, ככה אני, יסודית, מהאסכולה הטוטאלית, נכנסת לדמות עמוק
בפנים". לאחר הוסיפה: "מה אתה רוצה ממני? הרי כולם משחקים, כל
העולם במה... אתה לא משחק אותה לפעמים?!" חייכתי לשמע דבריה
המתנצלים משהו והקשיתי: "אז מאיפה לקחת את הדמות?" הסבירה:
"אה, זה פשוט, אתה זוכר את הזונה מאסקימו לימון... לקחתי קצת
ממנה וקצת מפה קצת משם, עשיתי אחד ועוד אחד, מעט אימפרוביזציה,
הוספתי קצת כשרון, וכבר אני מביאה אותה בדמות שחבל על
הזמן...המורה שלי היה גאה בי, נכנסתי לדמות עמוק" -"כן, עמוק
מאוד...", הנהנתי בהסכמה. פתאום הטריד אותי משהו ואמרתי: "רגע,
אז גמרת באמת או..." היא ענתה: "תרגע, גמרתי, היה לי פרטנר לא
רע בכלל..." קרצה לעברי בחיוך והרגיעה אותי.  מפרגנת, חשבתי,
ולאחר אמרתי: "את יודעת, בסרטים זה לא עד הסוף". -"כן, אבל
שמעתי שלפעמים זה כן עד הסוף, לך תדע... אבל אני לא מזייפת".

לאחר המשיכה: "ראיתי אותך הולך עצוב כזה אז פתאום בא לי
הרעיון... אבל אתה מה זה קשוח במשא ומתן". אמרתי לה שגם היא
מבינה משהו בהתמקחות. היא שמה לב שאני עדיין מוטרד ואמרה: "מה
הסיפור, הרי ממילא כשחקנית עם אמביציות כשלי, בכדי לקבל איזה
תפקיד בסרט, אצטרך לשכב עם: עוזר צלם, צלם, מלהקת, מקליט,
עוזרת הפקה, מפיק, עוזר במאי, מלבישה, מפשיט, עד שבסוף המסלול,
אם לא אפול בדרך, אגיע למיטת הבמאי. אז התחלתי איתך, צריך
להתחיל מאיפושהו". לא מספיק לשכב רק עם הבמאי...  גם מלהקת,
עוזרת הפקה - הכל הולך כנראה בסדום ועמורה, הרהרתי נוגות
בגורלן המר של שחקניות עם אמביציות גדולות, ולאחר מכן נפרדנו.


לאחר כשנה ראיתי עם חברתי סרט, והיתה שם סצנת מיטה, כמו ברוב
הסרטים הישראלים - כאילו שבלי זה אין סרט, שבה גיבורת סיפורינו
מרוחה בקלוז-אפ לרוחב המסך, וחברתי אמרה לי שהמשחק שלה כל כך
משכנע שנראה לה שהיא גמרה באמת, וסיימה: "... ורק בנות יודעות
אם מישהי גמרה או שמזייפת"; מסוג היציאות האלו - לך תתמודד
איתן... בסוף הסרט הבטתי בכתוביות הרצות: עוזר במאי, עוזר
מפיק, מלהקת, במאי.. וחשבתי לעצמי: איזו רשימה ארוכה, כמה שהיא
נטחנה... כשיצאנו מהסרט והלכנו חבוקים, סיפרתי לחברתי שפעם
יצאתי עם השחקנית המהממת הזו, ואפילו שכבתי איתה, וחברתי טפחה
לי על הירך, ולחשה על אוזני: "אשליות מתוקות, מתוק שלי..."