גרסת הדי.וי.די עם תוספות: קדימון, מאחורי הקלעים וראיון עם
המחבר.

קדימון: בזמן האחרון מסתובב איציק עם בטן מלאה, לא טוב לו,
הרבה זמן מסתובב ככה.

הסיפור: איציק - בחור בשנות העשרים המוקדמות לחייו, שיערו
מקורזל, נמוך קומה, בעל מבנה גוף מעט שרירי ועיניים ערניות -
טייל בקניון, הלך לפה פנה לשם ולבסוף נכנס לחנות הספרים
הגדולה. הילך בין שורות המדפים והתרשם מכמות הספרים שבחנות -
וואו, כמה ספרים! גם על הרצפה היו ערמות ספרים עם מחירי מבצע.
קשה היה לו לעבור בין הספרים ובנוסף סבבו לקוחות שנחבטו זה בזה
- היה צפוף מאוד שם.

איציק הביט בכל הספרים במדפים ובאלו שמתגוללים על הרצפה וחשב
לעצמו: כמה ספרים יש כאן? על מה יש לכתוב כל כך הרבה? מי יכול
לקרוא את כולם? ומה כבר יכול להיות כתוב בהם...

וכאמור, היתה לו בטן מלאה, אז בעודו מביט על ערמות הספרים, חש
לחץ כבד בבטנו - איך לאמר... בעצם לא ניתן לאמר זאת אחרת - בא
לו לחרבן! חיפש את שלט השירותים בחנות ולא מצא - יתכן שבחנות
כזו גדולה לא יהיו שרותים?! שאל את עצמו ומיד ענה, לא נראה לי
שאין... הביט אנה ואנה, חיפש מישהו לשאול, ואז הבחין באחת
המוכרות שכמה לקוחות הצטופפו סביבה ונראו כמאזינים לה בקשב רב.
הוא הניח שהיא בכירה בחנות ושבטח תדע לאמר לו היכן השירותים.
כשקרב אליה יכל להבחין בשלט שעל מדיה: 'דליה-מוכרת אחראית',
והיה מרוצה מעצמו על שאושרה סברתו - היא הכתובת! הוא נדחף בין
קהל הלקוחות ששתה את דבריה בצמא - פה ושם נשמע מישהו מוסיף
שאלה או הערה על ספר חדש מסוים.

כשקרב הבחין עד כמה מטופחת המוכרת האחראית: לבושה באלגנטיות,
תסרוקת קצרה ושמרנית, איפור סולידי, ארשת רצינית על פניה וכמעט
שלא מחייכת; הגיבה לשאלות הלקוחות מבלי להניד עפעף, תוך הפגנת
סמכותיות ושליטה בחומר הנדון - איציק טרם ראה מימיו עומס
תרבותי כזה שנתרכז כולו באשה אחת! היא הרצתה בצורה קולחת, ומדי
פעם נשמעו הערות מצד הנאספים - מרבית ההערות ערבו לאוזנה, אך
בין לבין נשמעה הערה שממש הכעיסה אותה, והיא שלחה במעיר מבט
נוזף שגרם לו להשפיל עיניו; לפעמים הוסיפה רקיעת רגל ותנועת יד
מבטלת.

איציק לא כל כך הבין על מה מתנהלת השיחה ואפילו חלק מהמילים
עצמן לא היו נהירות לו, ומה שברור היה שראשו לא נתון לעניינים
אלו ברגע זה; אז הוא ניסה לשאול את המוכרת האחראית היכן
השירותים, ולמרות שעמד במרחק לא רב ממנה והשתדל להרים את קולו,
נראה שכמעט שלא שמעה אותו, עקב ההמולה הרבה סביבה או עקב משהו
אחר, כך שבכל אופן התעלמה ממנו. הוא ניסה שוב ושוב כמה פעמים,
וכישלונו להסב את תשומת ליבה למרות מאמציו, הביא לתחושה
זגוגיתית מתסכלת. לבסוף התייאש ונסוג.

בעודו מתרחק נשמעה שאלה מתוך הקהל: "...אני לא יודע מה
לעשות...", אמר מישהו נבוך, "אני לא מספיק לקרוא את כל הספרים,
פשוט אין זמן..." -"מה זה אין זמן, לא מקובל עלי בכלל...",
העירה מיד המוכרת האחראית בטון כועס, "הכל זה ענין של סדר
עדיפות, תישן פחות או שלא תישן כלל, רק תקרא ואת הכל..."
והמשיכה לרגע את הרצאתה, אך מיד לאחר מכן שבה אל השואל ושיחררה
לו טיפ נוסף, הפעם בטון יותר סלחני: "אין צורך לקרוא מילה
במילה ולהבין ולהתעמק, צריך לגמוע, לבלוע, לא לעכל, זה לא
פילוסופיה עמוקה... לא להיות כבדים" כשאיציק שמע שצריך לקרוא
את הכל הוא נרתע לאחור, כאילו שחטף חבטה בפניו, וראשו נסתחרר
עליו בראותו את ים הספרים סביבו; אחז ראשו בידו, בעוד ידו
השניה נחה כל הזמן על בטנו הפורענית, ושאל את העומד לידו
בתמיהה: "היא מתכוונת לכל הספרים בחנות?!" והוא ענה: "לא, רק
את רבי המכר שהיא ממליצה לנו עליהם..." ובראותו את איציק משחרר
אנחת רווחה, הוסיף: "וגם זה הרבה, הרבה מאוד...", נאנח אף הוא.
 

איציק נטש את ההתקהלות, ובינתים ניסה להשכיח את הלחץ בבטנו על
ידי עיון בכמה ספרים שמוקמו ביציאה מהחנות, ונראו כתלמידים
מבוישים העומדים בפינה, עם שלט 'מבצע' מעליהם. היו אלה יצירות
של סופרים יהודים מראשית המאה העשרים, שהמחיר הנקוב בהם 20 ש"ח
לספר, ולאחר עיון קצר בכמה מהם, נראה שדווקא מצאו חן בעיניו.
היו שם ספרים של שלום עליכם, ביאליק ועוד. לבסוף עיין בקובץ
סיפורים ישן של סופר יהודי צ'כי בשם קפקא והחל לקרוא סיפור בשם
'הגלגול'; מאוד מצא חן בעיניו המשפט הפותח את הסיפור:
'כשהתעורר גרגור סמסה בוקר אחד מחלומות טרופים גילה שנהפך
במיטתו לשרץ ענקי.' - אם כבר צריך לכתוב משהו, חשב איציק, זו
הדרך, במשפט הראשון להגיע ישר לענין, בלי ללכת סחור סחור עם
תיאורים מעייפים. לאחר חייך לעצמו וחשב: איזה קטע! לקום בוקר
אחד ופתאום לההפך לשרץ או ג'וק או... מה זה בדיוק?! הוא ניסה
להמשיך לקרוא ולברר באיזה שרץ בדיוק מדובר, אך משלא מצא בהמשך
הסיפור התייחסות פרטנית לכך, אחזה בו התלבטות קלה ולאחריה חשב
שאולי טוב שזה לא ברור - באומנות, לא כל דבר צריך להיות ברור
לגמרי, ככה אפשר כל פעם לחשוף דברים חדשים - זה אפילו עדיף
שכך! והמשפט הזה, שהרגע הגה במוחו, הסב לו עונג ושביעות רצון
עצמית.

לאחר המשיך לקרוא והיה מופתע שבני משפחתו של אותו בחור שהפך
לשרץ, אמנם מוטרדים קצת מכל השינוי הרדיקלי והפתאומי הזה שחל
בבן משפחתם, אך יחד עם זאת, כאילו המשיכו במסלול החיים הרגיל
ולא 'שמו' עליו במיוחד, כמו שאומרים. הדבר הזה עשה רושם על
איציק - חרה לו חוסר תשומת הלב והיחס הקר והמשפיל שבהם זכה
אותו גרגור סמסה המסכן, ואמר לעצמו שהוא במקומו היה מתקומם,
הוא לא פראייר כזה. לאחר מכן, משראה שעד לסוף הסיפור יש עוד
מספר עמודים רב, הניח את הספר וחשב שביציאה מהחנות, לאחר
שיסיים את עניניו, ירכוש ספר זה.

איציק החל לפסוע בחנות והבחין במחירים הגבוהים שעל רבי המכר
הנוכחיים, וחשב לעצמו שהוא בר מזל שדווקא לספרים שהוא אוהב אין
ביקוש מצד הקהל הרחב, ולכן החנות מנסה להיפטר מהם במחירי מבצע.
אך הוא שם לב לכך שגם רבי המכר, לאחר תקופת מה, נמכרים בערמות
שבצד במבצע: עשרה ספרים ב 99.9 ש"ח - ספרים, רבותי, ספרים
בקילו!

אולם הלחץ גבר ומעיו חמרמרו - זה בא אצלו בגלים גלים. מפעם
לפעם פרחו ממנו סנוניות ריחניות שבישרו את בואו של הלא נודע,
עניין שגרם למבטי סלידה מצד לקוחות החנות, שהקפידו לשמור ממנו
מרחק. בינתיים, הביט סביבו והבחין בכמה מהמוכרות האחרות, וחשב
להיעזר בהן במציאת השרותים. עינו קלטה אחת מהמוכרות, עם חזה
גדול שצחקקה יותר מכולן, ונראתה לו קלה להשגה, אם לא לאמר קצת
פרחה (ראה 'מאחורי הקלעים'). הוא הביט בה בזמן שדיברה עם
חברתה, ולרגע החזירה לו מבט עם חיוך קל, וחשב בליבו שלאחר
שיתפנה מהלחץ הכבד בבטנו, יפנה אליה באמתלה שמתענין באיזה ספר,
וינסה לפתות אותה שתתלווה עימו לשירותים (עד אז קיווה שידע
היטב היכן הם...), ימחוץ לה את החזה השופע (הביט בכפות ידיו
וניסה לאמוד האם יוכל לחפון את מלוא נפח החזה שלה), וישתעשע
עימה קלות. חצי חיוך רפרף על שפתיו כשהבחין סביבו בבחורים
נוספים, שנראו אף הם כמודדים את כפות ידיהם ושולחים מבטי זימה
לעבר אותה מוכרת. אבל מיד חש רתיעה מהענין - אם כולם רוצים בכך
אז... אני לא כמו כולם, אני מיוחד, מקורי, לא בעדר, רק דגים
מתים נסחפים עם הזרם, אמר לעצמו.

לאחר חזר איציק למציאות הקשה - כרגע מה שצריך זה שירותים, אמר
לעצמו והביט שוב לעבר המוכרות - הן אמנם לא נראו כמו המוכרת
האחראית - פחות מטופחות, פחות רציניות, יותר מצחקקות, נראו
כמשימות עצמן עסוקות, מדברות בינן לבין עצמן, מהלכות לפה ולשם.
לרגע שקל לשאול אחת מהן, אך לבסוף החליט שבענינים רציניים
שכאלו עדיף לא להתעסק עם דרגים זוטרים - צריך מישהו אחראי...
והמוכרת האחראית אכן נראתה אחראית שכזו, וגם תרבותית.

בינתים, שם לב שההמולה סביבה רק הלכה וגברה, אבל הוא החליט
לנסות שוב - הפעם ביתר נחישות. לקח תנופה ורץ לכיוון ההתקהלות;
מבנה גופו הקטן יחסית אך השרירי תרם להשגת המטרה והוא נדחף תוך
הפעלת מרפקים (כמה גבות הורמו מצד האנשים שנהדפו על ידי הבחור
שהתפרץ בברוטליות), עד שלבסוף הגיע  פנים אל פנים מול המוכרת
האחראית. היא בדיוק היתה באמצע משפט והוא ניסה להמתין לסיומו,
אך משנתארך המשפט וסופו לא נראה באופק, החליט איציק לא להשתהות
יותר, התפרץ לתוך דיבורה הצפוף, ושאל בקול: "את יכולה לאמר לי
היכן השירותים בחנות?!" והיא, עם מבט של: 'איך אתה מעז להפריע
לי עם שטות שכזו בעיצומה של הרצאה ספרותית מרתקת כל כך', אנפפה
לעברו בקרירות: "מה פתאום שירותים, פה זו חנות ספרים מכובדת,
כל ספר נבחר בקפידה... בוטיק...", ונפנפה אותו כאילו היה זבוב
טורדני; לאחר המשיכה בהרצאתה הקולחת.

איציק התרחק ממנה, גרר רגליו באכזבה, אחז בבטנו ונשען על מדף
סמוך; סיכל רגליו, מחשש שמא מעיו ההומים יפרצו את אחוריו, פכר
באצבעותיו את שערו המקורזל והרהר: עד שאני אצא מהחנות ואחפש
שירותים בקניון... לא בא לי - נעשה את זה כאן ועכשיו! חיפש
פינה וראה שכל השטח מלא בספרים; הלך עד לקצה השני של החנות,
הזיז כמה ערמות וסידר לו שטח קטן - נשען בגבו על אחת הערמות,
וארגן את שתי הערמות שלצידיו כך שישמשו כמשענות יד תומכות. חטף
ספר מאחת הערמות, בדק שאין מישהו בסביבה, הפשיל מכנסיו והתישב
כשהוא מסתיר את מרכולתו. איציק החל לעיין בספר והמפגן
הפירוטכני יצא לדרכו: נשמעו פיצוצים, אנחות, ריחות חזקים החלו
לעופף באווירת החנות, כמו שצריך - תקיפת כל החושים בו זמנית.

הבשורה הגיעה תחילה למוכרות שהיו קרובות יותר לאירוע, ולאחר
מכן פעפעו הריחות לאזורים מרוחקים יותר של החנות, עד שכמה
לקוחות מבין המתקהלים סביבה רמזו למוכרת האחראית שקורה שם
משהו...

היא נזעקה במהירות ואחריה נראה שובל של לקוחות ומוכרות, כיאה
לאשה כריזמטית מסוגה. סביב איציק נאספה התקהלות - בעצם
ההתקהלות שהאזינה להרצאתה עברה יחד עימה ונאספה סביבו; אף
נוספו עוד מוכרות ומספר אנשים. המוכרת האחראית כיסתה את אפה
האנין מחמת הריח העז והביטה המומה באיציק מבלי שתוכל לאמר מילה
- ההיא שתמיד המילים גדשו את פיה.

מזיע מהלחץ, אוחז בידים רועדות את הספר, נבוך מההתקהלות סביבו
ברגע אינטימי שכזה, פסק איציק מקריאתו לרגע קט, ואמר לה:
"הרגל, מגיל קטן... רגיל לקרוא בשירותים, בלי זה זה לא
הולך...". המוכרת שנראית כפרחה צחקקה, ואיציק חש פחות נבוך
לשמע צחקוק זה, אך בראותה את מבטה המאיים של המוכרת האחראית,
חסמה פיה בידה. המאמץ הקשה ניכר על פניו של איציק, עיניו נראו
מכווצות כשל סיני או יפני ולחייו תפוחות כשל חצוצרן בפעולה -
כבר הרבה זמן הוא עם בטן מלאה. אך עם כל זאת, המשיך לקרוא בספר
תוך השמעת קללות: "טפו, איזה זבל, חרא של ספר...". המוכרת
האחראית, שגחנה והצליחה להבחין בכותר שבידיו, וזיהתה את רב
המכר התורן, שדווקא חשבה שזו יצירה גאונית חד פעמית - שמעה את
הביקורת של איציק ועיקמה את אפה; לאחר מכן שלחה מבט נוזף בחלק
מהלקוחות ואף מהמוכרות שהביעו בחצי חיוך והנהון, סוג של הסכמה
עם דעתו של איציק על הספר. דמעות החלו לבצבץ בעיניה, אם מחמת
עננת הריח הסמיכה שערפלה את החושים, או מחמת תחושת העלבון
שספגה למכביר - היא לקחה את זה אישית - או מחמת שניהם גם יחד.

ואיציק, מרוכז במעשהו כאילו עסוק ביצירת אומנות, בונה יציקה
מרשימה תחתיו, מעיין בספר וממשיך להביע את דעתו הרעה עליו:
"איזה שיעמום, כבר עמוד רביעי ולא קורה כלום, גורנישט, איזה
בררה... המצב בקאקט...". אך יחד עם זאת, לא מבטל זמנו ומחשב
צעדיו הבאים: "יש נייר טואלט כאן, אה?!" המוכרת האחראית פלטה
מגרונה החנוק מדמעות: "איזו גסות רוח... אני לא מאמינה...",
והחלה להגות את המילה 'לא' כתשובה לשאלתו; לשונה נגעה-לא-נגעה
בחיכה וכבר החלה להשמע ההברה 'ל', ואז איציק, בידו האחת אוחז
את ספר הקריאה, וידו הפנויה נעה לכיוון ערמת הספרים שמונחת
לצידו כמחפש ספר מענין... ואז נשמעה מפי המוכרת האחראית נשיפה
צווחנית, כשריקת האוויר הנוטש בלון נפוח, וכמה לקוחות נזדרזו
לתמוך בה, שאלמלא כן היתה נשמטת ארצה.

הם טלטלוה מעט, טפחו על פניה, רוקנו עליה בקבוק מים מינרלים,
עד שנעורה מהעלפון, חזרה להכרה, וליקטה את שיירי האחריות
שנותרו בה. משנכוותה ברותחין, החליטה לנקוט משנה זהירות - היא
הבינה שיש לה כאן ענין עם ברנש מעשי, ובעוד רגע ידפדף בספר ולא
למטרת קריאה; וחששה שתיכף ומיד, הרב מכר החד פעמי הגאוני של
שבוע שעבר (היא הצליחה לזהות את הכותר בערימה שלצידו), הולך
ללטף את פי הטבעת של החוליגן הזה.

היא זעקה בקול שנוק ומחרחר: "בסדר... בסדר... רק רגע... אני
כבר מביאה...", ואצה רצה לקצה השני של החנות. נראה שהריצה
החזירה לה מעט חיות - אולי עקב המרצת מחזור הדם או שהתנועה
עצמה גרמה לכך - וגרונה נשתחרר מעט, כך שבמהלך ריצתה פלטה לאחת
הלקוחות: "לא מתבייש, בבוטיק שלי ככה להתנהג, ממש פוגרום,
פויה...". לאחר שלפה מתיקה את חבילת הטישיו, וכשחזרה בריצה,
מעודדת מכך שהנה בעוד רגע והעניין המביש יבוא על סיומו והכל
כבר יהיה מאחוריה, נתקלה באחת מערמות הספרים ונפלה לבין רגליו
של איציק, כששפתיה במרחק נשיקה מיצירתו. נשמעו גיחוכים והמוכרת
שנראית כפרחה שיגרה צחוק משוחרר. המוכרת האחראית רצתה להגיד
הרבה דברים, לצעוק ולמחות, אך שוב גרונה החנוק בגד בה וכעת אף
סרב להגות ולו הברה בודדה אחת. בכוחותיה האחרונים הרימה ידה
והגישה לו את הממחטות. ואיציק, שכבר נראה הרבה יותר נינוח,
מלטף את בטנו עם תחושת הקלה על פניו, ניגב ואמר לה, כשהיא
שרועה לרגליו על סף עילפון: "יותר מדי ספרים יש כאן, יותר מדי,
מה כבר אפשר לעשות איתם..."  

מאחורי הקלעים:

לגבי דמות המשנה, 'המוכרת שנראית כפרחה': יתכן שטעיתי לגביה
ואם פגעתי בה אבקש את סליחתה בהזדמנות חגיגית זו. מה לעשות ככה
היא נראית...
אני מרגיש צורך להתנצל בפני דמות משנה זו, משום שראיתי כבר
בחיי כאלו שנראו כמוה אבל בדיעבד התברר שהן ילדות טובות - כי
לעיתים, ההפרש בין פרחה לפרח ולהיפך, קטן הוא...
בעצם מה זה משנה - הרי ממילא המצאתי את כל הסיפור הזה... אבל
גם בדמות משנה פיקטיבית זה לא יפה לפגוע ככה; שמא אחת מהקוראות
תגלה הזדהות עמוקה עם הדמות ותיקח את זה אישית... שיהיה...

ראיון עם המחבר:

עיתונאית: האם ישנם בסיפור יסודות אוטוביוגרפיים?
מחבר: זה לא מקובל לשאול יוצר שאלות כאלו. לסיפור צריך שיהיה
ערך בפני עצמו, בלי כל קשר אם חלק מהדברים קרו או לא - מדובר
בהשראה, ביצירה, זה לא עיתונאות...
עיתונאית: אה... ובכל זאת...
מחבר: ...ובכן, מה שאני אומר כרגע זה רק שלאחרונה, כשאני מבקר
בחנות ספרים, אני חש לחץ בבטני, בחילה, קבס...
עיתונאית חייכה והמשיכה: האם צריך לקרוא את הסיפור כפשוטו, או
שאתה בעצם מביע מסר של ביקורת על איכות הספרים בזמן האחרון?
מחבר: מכיוון שאין זה נהוג שיוצר יפרש את יצירתו, כפי שכבר
אמרו חז"ל: 'אין הנחתום מעיד על עיסתו', אז אמנע ממתן פרשנות.
כל אחד מבין לפי נקודת מבטו, מצב רוחו, וכל אחד מוצא משהו אחר,
לפעמים אפילו דברים שאני בעצמי לא חשבתי עליהם, וזה יפה
ככה...
עיתונאית: מה זה נחתום?
מחבר: נחתום זה אופה... בסדר, תעברי לשאלה הבאה.
עיתונאית: ובכל זאת, נחזור לשאלתי לגבי הביקורת המסתתרת...
מחבר: אני אחרוג ממנהגי ואומר רק... אפשרי, אפשרי...
עיתונאית בסקרנות מהולה בהתלהבות: אז בעצם מה שאתה מתאר בסיפור
זו מטאפורה...
מחבר: מטאפ... מה זה מטאפורה?
עיתונאית מגחכת: חה חה חה... איזה מצחיק... אתה כותב ולא יודע
מה זה מטאפורה, אה?!
מחבר: לא יודע, אז מה?! מי שלא יודע מה זה מטאפורה לא יכול
לכתוב, אה?! אפילו פוליקר מלחין בלי לדעת תווים. מלחין לא רע
בכלל, הלחין את 'רומיאו' ו'פחות אבל כואב', ועוד כמה שירים
יפים...
עיתונאית: בסדר, בסדר... מטאפורה זה כאילו להגיד משהו, אבל
אומרים את זה על דבר אחר... כמו: 'הכניסיני תחת כנפך'.
מחבר מחייך: אה, מכיר את השיר הזה... ביאליק... שיר יפה... את
מתכוונת לדימוי?
עיתונאית:  נו, מטאפורה זה דימוי... את ביאליק אתה מכיר... נו,
זה גם משהו. אני מתכוונת לאמר שכאילו אתה אומר שרמת הספרות
לאחרונה היא חרא ואתה מחרבן על זה, מעין סאטירה מתחכמת...
מחבר: קודם כל, לא מדובר רק על ספרות, גם טלוויזיה, תאטרון,
מוסיקה, אומנות - תרבות בכלל. אבל לא הכל חרא, ישנם כמה דברים
בסדר. ושנית, את זה את אמרת...
עיתונאית: מה זאת אומרת אני אמרתי - אתה מאשר את זה או לא, אני
רוצה להבין?!
מחבר חסר סבלנות: את לא מבינה... כשאומרים: 'את זה את אמרת',
זה אומר שאני מאשר אבל מבלי לאשר...
עיתונאית: רגע, רגע, אז אתה מאשר או לא, אני לא מבינה, תהיה
ברור...
המחבר פלט לכיוון המקליט בשקט: 'איזו סתומה זאתי', והיא הצליחה
לשמוע אותו, וגם הבחינה במקליט בזווית עינה מחייך בשביעות רצון
לא ברורה, נפגעה ואמרה למחבר שירגע והוא אמר שזה היה סתם
בצחוק.
עיתונאית נרגעה: בסדר, נמשיך... האם עצם העובדה שאתה מבדל את
עצמך מהכותבים, שלפי דעתך הם רדודים, האם זה כבר הופך אותך
באופן אוטומטי לכותב טוב, מיוחד?
מחבר: אין זה נאה שאדבר על עצמי, את מה שאני כותב יבקרו אחרים,
בבחינת: 'יהללך זר ולא פיך'; בסיפור אני מביע את דעתי על...
אבל מטבע הדברים, אם דעותי הן כאלו, יש לזה השפעה על סוג
הכתיבה שלי.
עיתונאית: אה... ובכל זאת, תהיה יותר ספציפי, תביא לי שמות של
יוצרים שהרמה שלהם נמוכה לדעתך.
מחבר מתכנס בכסאו: מה קרה לך? את רוצה לסבך אותי עם האליטות...
שיכניסו אותי לרשימה השחורה ויחרימו את ספרי?!
עיתונאית: אני מתעקשת על תשובה ברורה...
מחבר עצבני: אז תלכי להזדיין... זה מה שאת צריכה - זיון רציני
שישחרר לך את הסתימה במוח. תפרגני לעצמך... מגיע לך.
עיתונאית פגועה: אתה עובר כל גבול... אני אתבע אותך...
מחבר: תרגיעי, זו רק מטאפורה.
עיתונאית נרגעה: אה... רק מטאפורה... בסדר, בסדר...

הראיון הסתיים איכשהו, והעיתונאית חשבה בדרכה לחדר העריכה:
איזה קטע, סופר שלא יודע מה זה מטאפורה... ואחר כך, בדרכה
הביתה הרהרה: איזו מטאפורה זאת שמשחררת סתימות?! למה התכוון
המחבר...