בקרונות לא פסק הזמזום הצוהל. מכל עבר נשמעו קולות צחוק, צלילי
אקורדיון מקוטעים ושירה של גרונות ניחרים. באוויר עמד ריח מתוק
של טבק זול ואלכוהול. החלונות היו פתוחים ורוח חמימה פרצה
פנימה והתערבלה בעשן הסיגריות. רוב האנשים פרמו את כפתורי
חולצתם - מזג האוויר של אמצע מאי היה נפלא.

הם ישבו בצפיפות, חלקם לבושים במדים מלוכלכים, שערותיהם
פרועות. את פני הרוב עיטרו זיפים גסים. חיילים עייפים, אך
באותו הזמן הייתה עייפותם מהם והלאה. הם נסעו הביתה - נסעו
הביתה כמנצחים.
"הי, גלב, תשיר משהו", נשמעה צעקה מקצה הקרון.
גלב, חייל צנום בעל פני ילד, נעמד, סידר את צווארון החולצה
הצבאית ופתח בשיר. זה היה שיר עם מוכר, ושאר החיילים הצטרפו
אליו. מישהו שלף מפוחית פה והחל ללוות את השירה. מאחד התרמילים
נשלף בקבוק קוניאק שהחל לעבור מיד ליד.
"נשבע לכם, את הבקבוק הזה לקחתי ממשרדו של הקנצלר", התרברב
חייל שמן, שמתרמילו נשלף הבקבוק.
"את זה תספר לסבתא, איגור", געו השאר מצחוק.
איגור היה בעל הדמיון הפורה ביותר בצבא האדום כולו. אם כי, לך
תדע, חשב כל אחד בליבו, אולי באמת לקח את הקוניאק ממשרדו של
הקנצלר. לעזאזל, היום הכל יכול לקרות!

הרכבת תפסה תאוצה. נדמה היה שהיא טסה מעל אירופה. מכל חלון
ניבטו אליהם עצי אורן כבירים, מסתירים את עיי החורבות שנותרו
מכפרי אירופה הכבושה.
"ומה בבית?", חשבו כולם.
הנה, איגור השמן ששותה עכשיו את הקוניאק - הבית שלו בלנינגרד,
והוא אינו יודע מה קרה למשפחתו. האם שרדו את המצור? ומי מאיתנו
יודע, מה קרה אצלו בכפר? הם ניסו להתנער מהמחשבות. עוד סיבוב
של קוניאק, מתנת הר קנצלר; עוד גלגול של קרע עיתון, טחיבת
הטבק, האצבעות כבר צהובות ממנו; עוד שאיפה לריאות, לעזאזל,
יהיה מה שיהיה.

הפוליטרוק, קצין ההסברה, נכנס לקרון. גם ממנו נדף ריח של שיכר,
והוא בקושי עמד על רגליו. עיני העכבר הקטנות שלו פלבלו. הוא
עמד בצד לכמה דקות, מתנדנד, ומייד צנח לרצפה. החיילים צחקו
וניגשו לעזור לו, אם כי בעצלתיים. אין לאן למהר, שיתגלגל קצת
בחרא של פרות. בינתיים החל גלב לשיר משהו נוגה על אהבה. כל כך
נכנס לתפקיד הזמר שהגרגרת בצווארו איימה לבקוע החוצה. הוא עצם
למחצה את עיניו ושקע בשירו. גם כל השאר השתתקו לאט לאט,
מקשיבים למנגינה היללנית. האלכוהול מילא את מוחותיהם במעין צמר
גפן, אך גם דרכו חדרו המילים והעלו זכרונות...  משהו צבט בלב.


אלכסיי לבש את חולצתו - פתאום נהיה לו קר. הוא הרכין את ראשו
והקשיב לשיר. כמה שניסה, לא יכל שלא לחשוב עליה.
"אלי, לא ראיתי אותה כמעט ארבע שנים, ובשנתיים האחרונות אפילו
מכתבים לא החלפנו!", חשב לעצמו ביראה ,"בטוח שכחה אותי...
זונה! ממש עכשיו הולכת, בוודאי, לריקודים במועדון, אוחזת בידו
של איזה פעיל מפלגה זוטר. תמיד אהבה את מלחכי הפנכות האלה!"
לנוכח המחשבות הללו, תקפה אותו בושה. מה הוא רוצה ממנה? בחורה
צעירה, שלא שמעה מאהובה זה שנתיים - האם באמת ציפה שתשב ותחכה
לו? ומאיפה לה הביטחון שאי פעם תדע בכלל, מה עלה בגורלו? לא,
אלה הם החיים, כנראה - הזמן חולף בלא רחמים והחדש דוחק את פני
הישן. פתאום חשב על המחזוריות בטבע, משהו שלמד בכיתה ו'. איגור
השמן האיץ בגלב "לשיר משהו שמח", ואלכסיי הקיץ מהרהוריו וטחב
את ידו לכיסו. מן הכיס הפנימי הוציא, בזהירות מירבית, ממחטה
רקומה. ארבע שנים, והיא עדיין נטולת רבב. הצמידה לפניו, מנסה
לשאוף בכל כוחו, אך הריח נעלם מזמן. כל מה שנשאר זה תערובת של
ריח אבקת השריפה ומוות.
"חושב על משנ-קה?", שיהק מישהו באוזנו. הוא נפנה וראה את עיני
העכבר מביטות בו מקרוב. הפוליטרוק עדיין הסריח, אך נראה היה
עליו שהוא פחות שיכור ממה שהוא נראה.
"כנראה", לא התחשק לו לשוחח עם הבהמה הזאת.
מהרגע שנפגשו שוב, אחרי שנתיים, כמעט הצטער שלא נשאר בשבי
הגרמני. היה משהו דוחה באיש הזה. בפני הממונים עליו התרפס בלי
די, ואילו כלפי החיילים הציג את עצמו כמפקד העליון של הצבא.
מסיפוריו הבדיוניים ניתן היה להסיק, שהוא מתרועע על בסיס קבוע
עם החברים מולוטוב ובריה, ופעם סיפר אפילו, איך נכח במסיבת יום
הולדתו של סטלין בקרמלין, ואיך שתה איתו את היין הגרוזיני
המשובח ביותר. איש לא האמין לאף מילה שלו.
"תקשיב, ידידי", הפוליטרוק טפח על שכמו, "הנה אנחנו נוסעים
פה, ברחבי אירופה המשוחררת, המנצחים הגדולים...  כן, האמן לי,
זהו רק צעד ראשון בניצחון כוחות האור הקומוניסטיים על ברית
הרשע של הפאשיסטים והקפיטאליסטים...", הוא המשיך לקשקש דברים
חסרי טעם.

אלכסיי הביט החוצה מהחלון.
'אלי', חשב לעצמו בתסכול, 'לא מספיק לי השיעור השבועי אתו?
עכשיו אני צריך גם שיחבק אותי באחוות אחים מזוייפת וינשוף עליי
את אדי האלכוהול?'
לפתע שינה הפוליטרוק את נימתו. "אתה יודע, אליושה, עוד לא
סיפרת לי, מה עשית בשבי בשביל הגרמנים?"
אלכסיי לא הבין את השאלה. מה זאת אומרת, מה עשה?
"כמעט שמונה חודשים נרקבתי במרתפי הגסטפו", ענה ביובש,
"כשהנבלות קלטו שאינני קצין, ולא אוכל לספר להם דבר, הם שלחו
אותי למחנה, לעבוד בעבודות פרך ו..."
"אה," קטע אותו הפוליטרוק, "ותגיד, איזה סוג של פרופגנדה הם
הפעילו נגד השלטון הסובייטי? האם יש להם דרכי שכנוע יעילות?"
אלכסיי התרגז, "איזו פרופגנדה יש להם, ולרי? אתה יודע, הכל
באמת נעשה בדרכי נועם על כוס קפה ועוגה...  בגלל זה יש לי שלוש
צלעות מרוסקות!"
הפוליטרוק מצמץ בעיניו לעומתו, אחר כך הביט לצדדים בחשדנות,
כאילו לראות שאיש אינו מקשיב. אז רכן לכיוון אלכסיי כממתיק
סוד.
"ומה, מה המשימה שקיבלת?"
"מה אתה רוצה?", אלכסיי הרים את גבותיו בתדהמה.
"תקשיב, אליושה, אני ואתה יודעים, על כל ה-שיטה, בוא נקרא לזה
כך. אתה יודע, אם תודה, תחסוך לעצמך הרבה בעיות.", ולרי הנהן
בראשו בסמכותיות.
אלכסיי הביט מסביב. איש לא הקשיב. הוא הרגיש כעס - מדוע דווקא
אליו נטפל הטיפוס הזה? איזו משימה, על מה הוא מדבר?
"אין לך טעם להסתיר", ולרי הקשיח את נימת קולו, "הכל ידוע
וגלוי. החבר סטלין עצמו מעורה בעניינים...  מוטב שתודה בכך
שגוייסת למשימות ריגול לטובת המערב הקפיטליסטי על ידי זרועותיו
הפאשיסטיות, שלא רק שהמיטו אסון על אירופה, לא, עכשיו הן רוצות
גם לערער את יסודות הקומוניזם האיתנים שהנחנו ברוסיה!",
הפוליטרוק כמעט נחנק מרוב כעס.

סבלנותו של אלכסיי פקעה. הוא הביט בעכברוש הביבים הזה, שהסתתר
בחמ"לים בזמן ששאר החיילים הסתערו, שהלך תמיד בסוף כדי לירות
בחיילים הצעירים, שהחלו לברוח כאשר ראו את הטנקים הגרמניים
מתקדמים לעברם...  הביט באיש שאכל נקניק כמעט כל יום, עישן
סיגריות מובחרות והרצה להם על חשיבות ההקרבה למען המולדת, כאשר
נאלצו לאכול תפוחי אדמה קפואים...  משהו בתוכו כמו נשבר.
"לך תזדיין!", ירק מבין שיניו, קם מעל הדרגש, הדף את ולרי
והתרחק לקצה השני של הקרון. הפוליטרוק הביט בו בהלם, כמו מלך
שאינו מבין, איך העז העבד להישיר אליו את מבטו. אחר כך קם,
ניער את בגדיו ונפנה לעבר קבוצת חיילים אחרת.

כעבור שלושה ימים נכנסו לתחומי רוסיה. העצירה הראשונה הייתה
בעיר קטנה, אפורה ולא מוכרת. תחנת הרכבת המתה אדם. נערות
צעירות עטו על הקרונות והחלו לטחוב לידי החיילים המבולבלים
פרחים, סוכריות וסיגריות. על הרציף עמד פעיל מפלגה מקומי והרצה
על גודל הנצחון הקומוניסטי. התזמורת ניגנה, אך איש לא הקשיב
לה. כולם צעקו ושרו. סבתות מחו דמעות מזוויות עיניהן. ילדים
ביקשו להחזיק את הרובה. כמעט ולא היו גברים בקהל האזרחים.
אלכסיי עמד בצד, תחת עץ ערבה עבות, עישן בשרשרת ומולל בידו את
הממחטה. לפתע שמע צעדים מאחוריו והסתובב. ולרי, הפוליטרוק,
נעמד לידו, יחד עם עוד שני גברים גוצים. אחד הגוצים תפס את
אלכסיי בידיו.
"תיאלץ לבוא איתנו," הודיע לו.
בתנועה חדה חילץ אלכסיי את ידיו וניער את האיש מעליו. בארשת
אדישה סובב את גבו לשלישיה והמשיך לעשן...
'קלאק!', שמע את קול שבירת העצמות ואחרי שבריר שניה הרגיש כאב
עז בברכיו. בחוסר אונים הביט ברגליו, אך הן כמו הפכו לנטולות
עצמות, התקפלו וגררו אותו על הרצפה, עם הפנים לבוץ. שני הגוצים
תפסוהו תחת המרפקים וסחבו אותו משם.

"משתף פעולה..."
"לא!"
"פעולת ריגול..."
"אני גיבור מלחמה!"
"כמה שילמו לך בכדי שתמכור את המולדת?"
"בהמות!"
בעיטה, קלאק, נפילה, מכה עמומה, דם.
"תודה, אז תשמור על החיים העלובים שלך!"
"לחמתי בקורסק! הכנעתי את הגרמנים בסטלינגרד! בגסטפו ירקתי
דם..."
"יש לבער את האלמנטים השליליים. זוהי הוראתה הישירה של צמרת
המפלגה".
"המפלגה?! מי מהם לחם, מסתאבים שמנים?! זין על המפ--"
מוט ברזל. סילון דם ניקז, יללה, בעיטה, חרחור...
"נקב בריאות? תביאו רופא, שלא ימות לפני שהוא חותם!"
שכחה, התעוררות, קור, לילה, כאב, עכברוש מטפס על הפנים ומנסה
לנשוך, ריח ביבים.
לילה הופך ליום. יום הופך ללילה.

הרכבת עצרה בחריקת בלמים. מוסקבה. שאון העיר פורץ מבעד
לחלונות. גם כאן הרציף המה אדם, אם כי הכל היה מפואר יותר.
הנערות מטופחות יותר, הסוכריות יקרות יותר, הסיגריות משובחות.
החיילים הנרגשים העמיסו את תרמיליהם על הגב והחלו נדחקים
החוצה. חלק קפצו דרך החלונות. לרגע עמדו אובדי עצות וחסרי
אונים מול הקהל העצום ואט אט החלו מזהים פרצופים. בוריס ראה את
אשתו, תפס אותה והתחיל מתייפח. ארבע שנים לא הזיל דמעה, ועכשיו
עמד כמו ילד, מנגב את דמעותיו בשמלתה. מישה שלף מההמון את שתי
בנותיו והחל מניפן אל-על. גם על הפנים שלו זלגו דמעות האושר.
ההמולה גדלה והתחנה התמלאה בקולות שמחה וצער. לא כל מי שחיכו
לו כאן הגיע מהחזית. רובם לא יגיעו לעולם.

אלכסיי נדחף על ידי מלוויו. ולרי הלך לפניהם ופילס את דרכו
בתוך הקהל. הם הגיעו לקצה הרציף, לרכבת משא גדולה שעמדה שם
דוממת. בברוטליות דחפוהו פנימה וסגרו את הדלת הכבדה. אלכסיי קם
על רגליו, צולע ומתנדנד.
'מעניין, כמה צלעות שבורות יש לי עכשיו?', חשב.
הוא הצמיד את פניו לחלון המסורג והביט במשפחות המאושרות על
הרציף.
'אני גיבור מלחמה', חשב לעצמו.
אפילו במצבו הצליח לגחך. הרכבת החלה לנסוע. לאט לאט חלפה על
פני הרציף, צוברת תאוצה. הוא נשאר דבוק לחלון. פתאום, כמו
חזיון, כמו פאטה מורגנה, ראה אותה. היא עמדה על הרציף עם כולם,
עיניה היפות תרות אחר משהו. ילד קטן משך בקצה שמלתה בחוסר
סבלנות.
"מאשה!!!", אלכסיי צרח, אך שקשוק גלגלי הרכבת החריש את קולו.
"מא-שה!!!", הוא החל מחרחר, השתנק וירק דם. הרכבת האיצה. היא
הפכה לנקודה זעירה על רקע מאות נקודות זעירות כמוה. אלכסיי צנח
בחוסר אונים על רצפת הקרון. הוא רצה לדעת...

הפקיד בגולג פיהק והביט באלכסיי.
"מספר 7157613", הכתיב לפקיד הזוטר שלצידו, "עשרים וחמש שנה."

אחר כך הביט שוב בניירותיו של אלכסיי והוסיף, "בלי זכות
למכתבים".