בקצה רגלו יש לאדם כף, ובקצה הכף צפורן חודרנית. מעמיקה לחפור
אל הבשר היא הצפורן, מכאיבה ומיותרת. לשם מה נבראה, תמה האדם?
הרי נדמה כי כל תפקידה בעולם הוא להכאיב לו. אין בה כל תועלת,
ולו הזעירה ביותר- אך הנזק שבקיומה גדול לאין שיעור, בהתייחס
לגודלה.
והוא נאנס ליטול מספריים ממין זה או אחר ולקצץ בצפורן תוך
גרימת כאבים עזים נוספים לעצמו, בידיעה שלמרות מאמציו תשוב
הצפורן ותחפור אל תוך הבשר, ואף תעמיק יותר משעשתה עד כה.
הצפורן, ככל שהדבר נוגע לה, עושה את מלאכתה נאמנה. היא צוותה
לחדור אל תוככי העצבים הרגישים ביותר שבכף הרגל וכף היא עושה,
ממלאת בדייקנות וצייתנות וללא עוררין את המוטל עליה.
ובסופו של דבר, מבין האדם כי אין כל דרך בידו לגבור על אותה
צפורן. הוא אוחז במשורית, ומסיר תוך צווחות אימה מחרידות את כף
הרגל כולה. הוא כבר מאמין באמת ובתמים שלאחר תום יסורי התופת
יזכה סוף סוף בשלווה שלא יכול היה לדעת כל עוד נברה הצפורן
בבשרו.
אך ימים מעטים לאחר מכן, בכף רגלו השניה, צפורן אחרת פונה כנגד
בעליה ופותחת במסעה אל פנים הגוף.