רע לי, ילדה, ואני לא יודע אם את המחלה לזה שרע לי, או שאת
התרופה לזה שרע לי.

אני שונא את ההרגשה הזו בערך באותה מידה שאני מכור אליה - אבל
אני תקוע בלחשוב עליך. וזה ככה כבר הרבה זמן, וזה בא בגלים
בגלל כל מיני דברים.
לדוגמא, היה עכשיו ברצף את שני הסרטים שראינו בסוף השבוע
האחרון שלנו כזוג אמיתי - זה שאמרת עליו שלא נהנית ממנו בכלל,
משום דבר שעשינו. ולחשוב שאני נהניתי רק מלהיות לידך.
היה גם פרק על לידה באיזה דרמה מטומטמת, שאני בדרך-כלל דיי
אוהב, שהזכיר לי איזה לילה שבו אני ואת נמחקנו לגמרי, והמחזור
שלך הפתיע אותנו, וזה הזכיר לי את המחשבות שהיו לי כשאת שכבת
על המיטה בוכה שאת לא רוצה ללכת לבית חולים - אני זוכר בראש 3
מחשבות, שהיו לי בגדול : "רק אל תמותי לי", "עם הבחורה הזו אני
הולך להתחתן", "מקווה שכשיהיה לה צירים היא תהיה יותר רגועה".

זה לא פייר כלפיי שאני חושב על תינוקות איתך, בזמן שאת והוא
ביחד, וזה לא פייר כלפייך שאני חושב שאני אוהב אותך יותר ממה
שהוא אוהב אותך, ושאיתי תהיי יותר מאושרת ממה שתהיי איתו.

לכי תביני למה זה ככה - מה זה בך שעושה לי את זה כל-כך? מה
הדבר שגרם לקליק הזה להדהד עד עכשיו?
אני חושב שזה העניין הזה, שבו "ירד לי קצת", ואז הייתי שמוק,
והחזרתי את עצמי למסלול. עצוב לי שאת לא היית מסוגלת לעשות את
אותו הדבר. יש משפט שאומר ש"במקום שבו עומדים החוזרים בתשובה,
צדיקים לא יעמדו לעולם" - כלומר, שיש משהו חזק בזה כשאדם מאבד
את אמונתו או את אהבתו ומוצא אותה שוב - הוא לוקח על עצמו משהו
שהוא עול, שמתברר כמשהו טוב. ואת חזרת בשאלה ממני.

זה לא פייר כלפיי שאני לא יכול לדבר איתך על זה ולספר לך על
זה. ואם אני כן אספר לך על זה, זה יהיה לא פייר כלפייך, וזה
יהיה לא פייר כלפיו.
רע לי, ילדה, ואני לא יודע אם את המחלה לזה שרע לי, או שאת
התרופה לזה שרע לי. נדמה לי שזה גם וגם.