בזמן האחרון התחלתי לשמוע הרבה מאוד אביב גפן.... אני אף פעם
לא ממש אהבתי אותו אבל השירים שלו תמיד השאירו עלי רושם עמוק,
הוא אומר את הדברים בפשטות כזו שלא מוצאים כל יום, פשטות
שאנשים רק יכולים לקוות למצוא, אבל זה לא מה שרציתי לומר, מטרת
היצירה הזו היא להסביר לכולם אחת ולתמיד למה אני כמו שאני,
רבים מאלו שקוראים את הסיפורים שלי לא ממש מכירים אותי, ואלה
שחושבים שמכירים אותו לא באמת מכירים אותי, לקרוא בעין ולא
לזרוק: הכל התחיל בכתה א' הייתי בן אדם שונה לדעת הרוב, ניסיתי
להשתלב ועדין דחו אותי, היו לי אולי 3 חברים וגם הם לא ממש היו
חברים, בכתה ג' הרביצו לי ביום הזכרון והתחלתי לדמם, הלכתי
למנהלת והשעו את הפורעים, זה עלה לי בעוד קצת מכות.
בכתה ז' חשבתי "יופי, כתה חדשה שכבה חדשה אנשים חדשים-
הזדמנות" ואכן, היו לי חברים, הצטרפתי לחוגי סיירות עוד בכתה
ו' וכמות החברים שלי הכפילה את עצמה בכמה מונים, הייתי מאושרת
(לפחות עד כמה שניתן).
בכתה ח', זה השתנה, יום אחד קמתי בבוקר וחשבתי לעצמי "החיים
כבר לא ממש שווים, אני לא אוהבת את ה'חברים' שלי יותר מידי,
אני אלבש מעכשיו שחור!" באתי לבית ספר בשחור וגיליתי להפתעתי
שאחד מחברי נהג כמוני (השחור אגב נשאר אצל שנינו מאז) כתה ט'
עברה בנסיון נואש ולא מוצלח במיוחד להתנתק מן החברה, ובכתה י'
הסבל באמת התחיל.
כתה י' הייתה בשבילי (והיא עדין בהתחשב שנותרו עוד כמה שבועות
לסיום) קשה במיוחד, לא מבחינת לימודים למרות שאני לא ממש גאון
הדור, השנה פגשתי אנשים חדשים, אלו מגבעת ברנר (שם כולל, האמת
שהם באים מכל המושבים והקיבוצים באזור, כולל גם נס ציונה אחד)
הם היו משוגעים לגמרי, מסיבות רוק, אלכוהול, סיגריות, נרגילות
ודברים כאלו היו בשגרה, הם היו חבורה של מוזרים, מוזרים כל כך
עד שהם הפכו לאנשים הכי טובים שניתן למצוא, הם היו כמוני בדיוק
הם היו אנשים שאיתם רציתי להסתובב, הבעיה היתה המרחק למרות
שאני איתם בקשר לא רע בכלל, בנוסף היה את האנשים הטובים
מהקבוצה שלי שכוללים את גיא קובי גלעד עמית גל ויואב (אם שכחתי
מישהו אני מתנצלת) אבל הם לא תמיד מבינים, לכן נורא שמחתי
כשהיה לי את ניר (כן, כן אותו הניר מהסיפורים ואותו הניר
מהתגובות) ניר היה משהו מיוחד, הוא הבין הכל, הוא ידע הכל ואני
אהבתי אותו, הספקנו גם להיות חברים אבל זה נגמר רע, רע מאוד
למען האמת (וניר, אני יודעת שאתה קורא את זה ואני מבקשת שוב,
לשם שינוי, אל תגיב, תשמור את מה שאתה רוצה וחייב לומר אצלך!)
שכחתי ממנו כשזה נגמר, כמובן שהייתי קצת בדיכאון אחר כך אבל זה
עבר, והוא מצידו ממשיך בשלו, הוא מגיב (כמו שכולם יודעים, הוא
מוכר בשם הקוד "סער מאזיר" למרות שרייסטלין יותר שווה) הוא
מנסה לפגוע בי ולעשות לי רגשי אשם, אך מה לעשות זה לא עובד,
אני התקדמתי הלאה, בנתיים הספקתי להתקבל למשלחת לחו"ל לחמישה
חודשים בארה"ב, ואני הספקתי להישתכר, לעשן, להתנשק צרפתית (עם
מי אתם שואלים? טוב זה כבר מידע חסוי לגמרי) וכמעט להידרס, אני
מסיימת את שנת הי' שלי בתור מנהלה בסיירות ובתקווה בלי נכשלי
בתעודת בית הספר, המגמות שבחרתי הם אומנות וספרות (אני בן אדם
הומני, מה לעשות?) ואני כבר מצפה לחיים חדשים בצידו השני של
העולם, אני כותבת את הסיפור הזה בגלל שאני רוצה שלא ישכחו אותי
בכל ה5 חודשים האלה שאני לא אכתוב לבמה ואני רוצה להבטיח שאיך
שאני חוזרת אני מוסיפה לפחות 10 יצירות חדשות, אל תתיאשו,
החיים יכולים להיות ממש יפים אם מנסים, והכי חשוב, תמשיכו
לאהוב, אם אין לכם אהבה אין לכם כמעט (אני מדגישה, כמעט) כלום,
היו שלום, ובהצלחה.
נטע

נ.ב.
אני עדין לא הולכת אבל המכתב הוא רק למקרה שתיגמר לי המוזה
בחודשיים הקרובים...