אני שכחתי לגמרי...
שכחתי שקיים בתוכי עולם שלם, שהם אפילו לא מכירים.
העובדה שאת הרוב, אני שומרת לעצמי, נשמטה מזכרוני,
והחומה שמקיפה אותי, נעלמה לי לפתע משדה הראייה.
אז ניצלתי בקרבי את ההזדמנות הנדירה,
ויצאתי קצת החוצה...
אותה רוח, שבדרך כלל נמנעת מלהגיע אליי,
בגלל החומה הגדולה, שעוצרת אותה כמה מטרים מלפניי.
אותה רוח נשבה לי בפנים הפעם.
איפשרה לי לשאוף את אותו אוויר צח וקר,
שלא פגשתי בו בעת האחרונה.
והכל, הכל נראה פתאום חדש ורענן,
אפילו הפרחים חזרו לפרוח, חשבתי לעצמי...
אז המשכתי ללכת. בכל צעד, הגברתי מעט את המהירות,
מהחשש לפספס, להפסיד את הדברים שיש ביכולתי לחוות.
הזדמנויות כאלה לא נופלות בחלקי בתדירות גבוהה,
הרהרתי לעצמי תוך כדי הליכה.
בו בזמן שאני הולכת, מתמכרת אל החופש הזה, המעט שהיה לי,
נתקלו עיניי בבור עמוק ורחב, שבפתחו ניצב לו פרח, פרח כחול.
ללא ספק, נחבא בדבר משהו מין הקסם.
נראה שהאדמה פערה את פיה והיא קוראת לי אליה.
כאילו מזמינה אותי להכנס פנימה.
לא האמנתי בצירופי מקרים...
מאחר והצד האימפולסיבי שבי, תפס פיקוד באותו רגע,
בלי לחשוב פעמיים, ללא הינד עפעף,
הטלתי את עצמי פנימה. לתוך הקסם שבאדמה.
על אף שעשיתי זאת מבחירה,
לא יכולתי למנוע את מטר הצרחות והצעקות
שבקעו מפי ברגע שלאחר מכן.
אם אינני טועה, נכנסתי כולי להלם אחד גדול.
ואי אפשר להאשים אותי על כך...
הצבעים התחלפו, האורות נדלקו ונכבו לסירוגין
ואני המשכתי ליפול וליפול במשך כל כך הרבה זמן,
שלעיתים נדמה היה כי נמשך כמו נצח.
אך בשלב מסויים, שמתי לב שמשהו השתנה.
קצב הנפילה הואט ויחד איתו גם פעימות הלב שלי
רגע לפני ששברו מהירות שיא.
לא יכולתי לחוש אף לא אחד מכל רמ"ח איברי.
הרגשתי כמו תלויה על חוט ארוך שנמתח בלי סוף
ובתוך זמן קצר הוא יקרע.
מרוב בלבול וחוסר אונים,
ניסיתי לאחוז בו, על מנת לטפס למעלה,
אך לשווא. החלקתי את כל הדרך בחזרה למטה.
כל ניסיון מיותר שכזה, קירב את הרגע
שבו החוט הארור החליט להקרע.
כצפוי, נפלתי בחבטה עזה על הקרקעית.
נדמה לי כי היא נשמעה עד מחוץ לבור,
וההד של אותה חבטה מקוללת,
היה קרוב מאוד להפוך אותי חירשת.
כל הגוף כאב, אך לפחות עכשיו הרגשתי אותו, ידעתי שאני קיימת.
עזרתי מעט כוח על מנת להרים את הראש,
הבטתי למעלה בקושי, וגיליתי שמעלי לא נותר דבר.
הכל נראה שומם. נופל בתוך הריק של עצמו.
מכלה את עצמו עד אין קץ.
עצמתי את העיניים בייאוש, ושקעתי בתרדמה עמוקה.
מאוחר יותר התעוררתי, בהישמע רחש צעדים הולך ומתקרב לכיווני.
לא הבנתי מה קורה מסביבי והיכן אני נמצאת,
אך היה נדמה כי אותו צליל מוכר יביא איתו את התשובה.
לא חשתי בכאב הפעם.
ניסיתי לקום, אך רגליי הרגישו רכות לפתע.
פתאום חלפה בראשי המחשבה, שאני בעלת רגל אחת בלבד
מרוב בהלה, ניסיתי לדחוף את עצמי בעזרת ידיי.
אך נוכחתי להבין שאלו אינן ידיי.
ליטפתי את פניי וחשתי במרקם שבו לא נגעתי מעודי.
שמתי לב שיש לי צורה מעט עגלגלה, ויש לה חריצים עדינים
ורכים...
הבטתי סביב והכל היה מוכר פתאום.
התבוננתי במאגרי התמונות בתוך ראשי,
ולפתע, הכל נראה מאוד דומה
לאיזורו של הבור שאליו קפצתי לפני זמן מה.
יכולתי שוב לחוש את הקסם שבאדמה.
אותו רחש צעדים נשמע עכשיו קרוב מתמיד.
לפתע נגלו אל מול עיניי זוג רגליים, שנעצרו לידי.
לא חלפו 3 דקו, וזוג הרגליים השליך את עצמו פנימה
ונפל עתה לתוך הבור.
באותו רגע נפלה בחלקי ההבנה.
הפכתי למה שתמיד רציתי להיות.
פרח פשוט, שניצב לו על שפת הבור,
צופה בשקט מלמטה ומתמכרת אל החופש ולקסם האדמה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.