אני לוקחת את עצמי כמה חודשים אחורה, לתקופה שעוד היינו
מתקשרים. כרונולוגית זה לא כל כך רחוק, לי זה מרגיש כמו מאה
שנה. כשאני מסתכלת אחורה על אותו ערב גורלי אני עדיין לא מבינה
מה קרה ובכל זאת אני ממשיכה לנתח אותו בכל פעם מחדש כמו פותחת
שוב ושוב את אותה קופסה שחורה. האמת שהזכרון מטעה,
ובראש שלי יש יותר מגרסה אחת של מה שקרה, אבל כשאני מאחדת את
כל הגרסאות, אני יכולה לתאר את השתלשלות האירועים.

השעה היתה בערך שש בערב, השמש החלה לשקוע וחלק מהקרניים שלה
כבר פגשו את הים. למרות השעה המאוחרת יחסית בערב, החמסין המשיך
להתקיים בעקשנות, כמו מסרב לוותר על האחיזה שהייתה לו בגוף
שלנו.
אנחנו ישבנו במרפסת של הדירה שלנו ואכלנו אבטיח כמו בכל ערב של
אותו חודש אוגוסט חם במיוחד. אני זוכרת שהרגשתי זיעה זוחלת לי
במורד העורף, למרות שהתקלחתי רק שעה לפני כן. אגלי הזיעה האלה
היו הדבר היחיד שפגם בתענוג של אותו ערב שבת. "את כל כך יפה"
אמרת לי. אני תמיד חשבתי שיפה זה יחסי ושאני לא מיוחדת ביחס
לאחרות ובטח שלא יפה. למרות זאת, הייתי אסירת תודה על זה שיש
לי אותך. אתה עיקמת את האף שלך באותה צורה שאתה היית מעקם אותו
בכל פעם שחשבת על משהו ממש חזק. התחלת להגיד משהו ובדיוק באותו
רגע עצרת את עצמך, אולי כי פחדת מהמילים שהתעקשו לצאת לך מהפה.
אני שלחתי יד מהססת ללטף לך את הזרוע, הרגשתי את העור שלך
מצטמרר מהמגע של היד שלי.

אחרי חמש שניות של שתיקה התחלת לדבר, הקול שלך רעד. "אני הולך"
אמרת.
אני הייתי בטוחה שאתה יוצא למכולת ותחזור בעוד כמה דקות. אתה
נכנסת חזרה הביתה ויצאת מהדלת הראשית. אמנם חזרת באותו לילה,
אחרי חצי שעה. אבל החל מאותו ערב, החיים שלנו השתנו. כשהתחלת
ללכת בשביל של החצר בעודך אוחז בשקית גדולה, הייתה לי תחושת
בטן רעה. וכשהקמת את האוהל שהוצאת מהשקית באחת הפינות על האדמה
היבשה, ידעתי שאתה הולך ליותר זמן ממה שחשבתי.

אתה התיישבת בתוך האוהל וסגרתה את הכניסה שלו. אני צפיתי עליך
מהמרפסת,
אבל פחדתי לדבר. במקום התחלתי להכין לך אוכל וכשארזתי את
החבילה עם האוכל והשתיה והנחתי אותה ליד האוהל, הגנבתי אליך
מבט דרך הרשת שהפרידה בינינו, אתה העמדת פנים שאתה לא רואה
אותי והעיניים שלך היו קרות ומנקרות.
במשך כמה חודשים הבאתי לך את האוכל והשתיה לפתח האוהל ואתה
היית מחכה עד שהעמדתי פנים שאני לא מסתכלת בשביל לקחת את
האוכל. הרגשתי את האהבה שלי אלייך גדלה עם כל יום שהיית סגור
באוהל ולילד שהתפתח בתוכי התחלתי לקרוא ארנון על שמך. את מה
שעבר עלי באותו היום, הייתי מספרת לארנון דרך הבטן שלי. מדי
פעם ארנון היה בועט, ידעתי שהוא רוצה לצאת לאוויר העולם ולא
יכול.

מאז אותו ערב עברו שמונה חודשים ואחרי שבמשך שלושה ימים לא
לקחת את האוכל שהשארתי לך כמנהגך, החלטתי שאני אנסה לדבר איתך,
לראות אם אתה בחיים. "ארנון" קראתי בשמך, אבל אתה לא השבת לי,
"ארנון ילד שלי, תשלח לי סימן שאתה בסדר, בבקשה". באותו רגע
עשן עבה החל עושה דרכו מהאוהל לשמיים ומילא אותם בעשן אפור.
להבות התפרצו מעלה ואכלו את האוהל. הלב שלי פעם במהירות והאדים
מהחומר ממנו היה עשוי האוהל טשטשו אותי. פתחתי את הצינור
וכיביתי את האש. הסתכלתי למעטה וראיתי בור עמוק, אתה היית שרוע
בתוכו בתנוחה עוברית. מיים ירדו במורד רגליי ומרוב הלם נפלתי
לתוך הבור. הדבר הבא שאני זוכרת זה כאב חד והשכן ממול אומר
שהכל יהיה בסדר ושהוא רופא. ארנון נולד ואתה הייתה מלא בנוזלים
שיצאו ממני. הרופא ירד לתוך הבור וילד אותי שם, ארנון ואתה
נולדתם, ארנון בריא לחלוטין נלקח איתי לבית החולים, זה היה נס.
בעוד צוות האמבולנס הרים אותנו מהבור ושם אותי על tלונקה,
ראיתי את החיוך שנמתח על הפנים שלך. נסענו ביחד באמבולס, אני
ושני הילדים שלי.

מאז שהשתחררנו מבית החולים אני וארנון מבקרים אותך במחלקה
הפסיכיאטרית, אני יודעת שאתה שפוי, אבל תנסה להגיד את זה
לרופאים. הם מתייחסים אליך כאל ילד ובשבילי תמיד תהיה הילד
שלי. התחלת לדבר יחד עם ארנון, אבל ארנון התחיל לזחול לפניך.
אני רואה בעיניים שלך שאתה מבין, אני רואה בעיניים שלך שאתה
גדל.
עוד מעט ארנון ילך לגן, ואולי סוף סוף יתנו לי לקחת אותך הביתה
ילד שלי.