היא זוכרת שפעם היא הייתה נורמאלית. פעם היא הייתה ילדה רגילה,
פשוטה. היא חושבת שהיא זוכרת, לפחות...
"צרות באות בצרורות", כך אמרו לה והיא אף פעם לא חשבה שהם
רציניים, עד שהגיעה ל- 17 עם ערימת בעיות ואובססיות מונחות על
כתפיה הצעירות.
פתאום הכל מסובך ויש כל כך הרבה דאגות שבורחות מהאחיזה שלה.
הכל מבולבל ומפלצתי. מה הולך פה? היא תוהה. איך נהייתי כזאת
מתוסבכת?... ואיך תוכל לענות לעצמה אם היא לא יודעת את
התשובה?אז הבעיות נותרות והופכות לגדולות הרבה יותר. הן
מתפתחות, מתפתלות בתוך עצמן ויצרות קשר אחד אימתני ואכזרי
למראה. כך עברו להם הימים, הלילות, השבועות, החודשים והשנים.
והיא עוד ככה, כורעת תחת משקל הבעיות שיצרה לעצמה.
אילו רק ידעה כמה פשוטות התשובות, כמה קל יהיה לפתוח את
התסבוכות האלה ולהשתחרר...
ויום אחד זה פשוט נכנס לה ככה למודעות- היא יכולה לצאת מזה,
היא יכולה אם היא רק רוצה.
וכמה שהיא רצתה... הייתה נותנת הכל לאדם שיוכל לשחרר אותה
מהכאבים שלה.
ולמרות זאת- מעשים דורשים אומץ. אז היא גררה את הבעיות שלה עוד
קצת, עד שממש לא יכלה להמשיך יותר. ואז זה קרה... השחרור שלו
יחלה שנים.
הכל נהיה לה ברור. מה שצריך לעשות- היא עשתה. מה שצריך
להאמר-היא אמרה.
וזה תם ונשלם ככה סתם. מהר. היא לא הספיקה להגיד שלום לטרדות
שהטיבה להכיר...והם נגמרו. הלכו להם למישהו אחר.
עכשיו היא חופשיה. טוב לה ככה, טוב לה מאוד. טוב לה להיות
עצמה, אותה אחת שחלמה להיות כל כך הרבה זמן.