כשהייתי ילדה קטנה היינו הולכים לים בכל יום שבת, תמיד חשבתי
שזה מה שהופך אותנו למשפחה, ואולי גם מחזיק אותנו ביחד. אמא
הייתה קוראת לזה "זמן איכות", וכל פעם ששאלנו אותה מה זה, היא
אמרה שזה זמן שכל משפחה צריכה לבלות ביחד. פעם הייתי ילדה
שמחה, היה לי כלב, חתול, גינה גדולה והמון צעצועים, היו לי גם
אמא ואבא, החיים היו טובים והבטן הייתה מלאה. היום אצל שלמה
הדירה קטנה, דחוס לנו בפנים. שלמה כל הזמן אומר שנעבור לגור
בקיבוץ ושאז יהיה המון אוויר נעים, וגם שמש, וכל פעם, אחרי
שאני אורזת תיק קטן עם כל הבגדים שלי ולוקחת את הדובי, אני
רואה את שלמה מסתכל עלי מאוכזב ואומר: " אנחנו נשארים". שלמה
ואני גרים בדירת חדר, אני הולכת לבית ספר, כזה של העיר הגדולה
שיש בו הרבה כיתות והמורה לא זוכרת את השם שלך, אלא אם אתה
מופרע כמו נגיד גדי, שמושך לי בשערות וגונב למורה את הספוג.
אמא ואבא הלכו יום אחד, שלמה אומר שהיו צריכים אותם שם יותר
מפה ושהם לא יחזרו, אבל זה שקר, כי אבא הבטיח לי אופניים ליום
הולדת תשע שלי, ואבא תמיד הביא לי מתנות בזמן.
שלמה אמר שיש הבטחות שאי אפשר לקיים, אבל צריך ממש להתאמץ, וזה
כמו הפעם שהוא הבטיח לקנות לי את הדובי האדום מהחלון ראווה אבל
באו אנשים ולקחו לנו את המקרר, אז בכסף הזה הוא היה צריך לקנות
לי אוכל. עוד שבוע יש לי יום הולדת, ואני מסדרת את הבית יפה
יפה ומנקה אותו לכבוד אבא שיבוא אלי לתת לי את האופניים. שלמה
נראה ממש עצוב כל יום שעובר, אולי זה בגלל שאין כסף, וצריך
לשלם כדי שלא יבואו לקחת לי את המיטה.
אתמול בבית ספר דיברנו על מוות, והמורה אמרה שזה כשהולכים ולא
חוזרים אף פעם לעולם הזה. ואני אמרתי למורה שאבא ואמא שלי הלכו
והם לא מתים כי לא עשינו הלוויה אז הם בחיים.  לסיגל יש היום
יום הולדת, אני הולכת לבקר אותה. הסלון שלהם מקושט יפה יפה ויש
זר פרחים גדול על הראש שלה. על השולחן יש המון דברים טובים,
אני אוכלת לעט שלא יחשבו שאני רעבה. סיגל מכבה את הנרות ונותנת
חיבוק גדול להורים שלה, אמא קנתה לה בובה שפותחת ועוצמת את
העיניים, מהסוג היקר, לא הבובות שקונים בעיר ב- 5 שקלים- בובה
מאמריקה.
סיגל באה אלי לשחק, היא אמרה לי שאמא שלה דיברה עם אבא שלה
והיא שמעה שהם אמרו שאני אבוא אליהם, כי שלמה מתחיל להיות
חולה. אני מטפלת בו בינתיים אבל סיגל אמרה שאמא שלה אמרה ש"זה
לא מקום לילדה קטנה שההורים שלה התאבדו..."
ואני אמרתי לסיגל שאמא ואבא לא נעבדו, הם ידעו בדיוק איפה
ללכת,
אבל רק היו צריכים אותם שם יותר.

ביום ראשון אמא של סיגל לקחה אותי אליהם, אפילו קיבלתי חדר
קטן. סיגל אמרה שמי שמתאבד הולך מתחת לאדמה, אז בלילה הראשון
שהייתי שם יצאתי לגינה והתחלתי לחפור, חפרתי וחפרתי וצעקתי
לאבא שיענה, אבל כל מה שהיה שם זה בוץ מגעיל ולפמים קצת
שורשים. הידיים שלי התחילו להתעייף והציפורניים כבר היו
מלוכלכות אז ישנתי בתוך הבור. בבוקר אמא של סיגל העירה אותי
וכעסה עלי שהרסתי להם את החצר. היא התחילה להשפריץ עלי מים
ואמרה שככה אני לא נכנסת אליהם הביתה, שבח חטפתי מחלות .
באותו היום בנו לי אוהל בחוץ ושם הייתי צריכה לישון, אבל בכל
פעם, הייתי מתגנבת החוצה וישנה בבור, כדי להרגיש קרובה לאבא...