היה משהו בדרך בה הוא אכל.
את העוף בנפרד, אפונה בנפרד, צ'יפס, ובסוף שפך את כל הקטשופ
בצלחת ואכל.
"אז את שומעת...?" הוא אומר לי, לא שם לב בכלל שאין אני אין
אני אין אני, לא עוצר לרגע אחד לבדוק אם אני מקשיבה לו.
"עוף וצ'יפס עוף וצ'יפס, מה כבר ביקשתי, ולמה יש לזה טעם של
נבלה." הוא דוחף ת'צלחת בפראות.
ואני לוקחת עוד לגימה מהמים, שכדיי לא להתנפל עליו כחתלתולה
ארסית נצרתי אותם בין ידיי.
לגימה ועוד אחת. ועוד אחת.
אז זה הקטע: אתה חוסך את הרגש, ואתה אוכל מתוך חסך, מה שקרה לי
רב חיי, אז זה שהוא אוכל, זה אומר שאין לו רגש..? ואולי הוא...
באמת רעב?.. ומה אם? אולי דיכאון ממנה? ממנה? ממתי אין לה
שם...
וזה תמיד תמיד קורה, כשמתחשק לך לקחת חופש מעולם ולהיעלם,
הבנתם להיעלם-עולם, זה בטח אותו שורש מזופת, אתה הולך לקופ"ח
ומוציא ימי מחלה או "גימלים" אם אתה חייל.
בתור חיילת, תמיד כשהתחשק לי הלכתי להוציא גימלים, אבל כשבאמת
לא הרגשתי טוב יכולתי להיות ארוחת צהריים לתולעים טורפות
ועדיין לקבל משכך כאבים. "רספרים" זה נקרא.
כבר לקחתי את זה כשהייתי בבטן, כבר אז אמרו לאמא שלי שאם היא
תקח את זה אני אצא דפוקה, או לא אצא בכלל.
והיא נלחצה כ"כ עד שכמעט יצאתי כמה חודשים קודם.
אבל אז זה הפסיק.
בצבא שוכחים, הכל שוכחים.
כך גם כאב, הכל צריך להישכח.
אם כואב לך הגב, זה בטח לא פריצת דיסק, ועוד  כמה מהגימלים
וודאי יעזרו, ומתוך דאגה, אתה שואל ת'רופא "ולא צריך צילום.."
והוא, מתוך קמצנות/נאמנות למערכת/פחד מהורדה משמעותית במשכורת
וכאלה וכאלה, טוען שלא.
צודק, בצילום לא רואים כלום.
רק כשיצאתי מהצבא, דרך סיטי מתוחכם עד דמע, גילו לי את הרווח
הלא מוצדק בין חוליות עמוד השדרה הצווארי.
זה בטח רווח שנוצר מ"רספרים"...
ובאמצע היום הוא שולח לי הודעה..."אני אוהב אותך כל-כך..."
ה"כל-כך"-זה בשביל הדרמטיות?
אז מסתבר שיוליה לא היתה רוסיה, בדיוק כפי שהוא דואג להזכיר לי
את זה אח"כ בכל שעות היממה.
ואני כבר חושבת, הוא באמת אוהב אותי.חבל.
קרין התחילה חוג בציור על עץ.חשבתי לעצמי... כשאני אסיים,
"אסיים" זו מילה גדולה, כשאני אעבור שלב,כן, ככה זה יותר נכון,
ציור על עץ יהיה חלק מהשאיפות שלי? ואלה שיהיו, האם תתמוססנה
להן ברוח בדיוק כפי שאחותי התחתנה ויש לה ילד, בעל וסט קרנפים
מהודר בסלון?
את החינוך המיוחד היא כבר תשקיע בעציצים, זה אנחנו אומרים
במשפחה, והיא מרוצה, "בזיליקום מוסיף המון", ונותנת עוד לטיפה
למרווה, שנדמה כי עוד רגע תפרוץ מבעד לסורגים ותגיע לשיניו
התחתונות של האמסטף המאוד גזעי של השכנים.
בכלל "גזעי" נשמע שונה בכל שלב בחייך.
כשהייתי קטנה היו אומרים לי גזעית, נורא התלהבתי. אני ושתיים
וחצי השערות שהיו על ראשי, אותם הצמדתי בג'ל.
אבל אז כשקיבלתי רועה גרמני, למדנו על השואה, וחקרתי קצת על
תורת הגזע של היטלר.
ואז עלו לי כל מיני מחשבות שהכלב לא יהודי, כשאמרתי את זה
לאבא, באמצע שידור מיוחד של גביע אירופה לאלופות הוא רק הינהן
ואמר: "בטח שהוא לא יהודי, הוא גרמני י'בתבותה, גרמני".
"בתבותה", כן... הייתי מסמך יצירתי בשביל הרבה אנשים בחיי.
אחותי קראה לי "יולי" עד גיל 6, לא משנה שנולדתי בשיא החורף
החורף, הדודות קראו לי "בוקי", הודיתי שזה לא בוני ושתקתי.
לאמא משום מה, נתפס השם לצ'קו, הוא כ"כ נתפס עד שהייתי צריכה
לחזור ולהסביר למה מדי פעם חתמתי ל.ס בראשי תיבות של שמי, לא
משנה ששמי מתחיל בב'.
ואבא תמיד קרא לי בתבותה.כנראה התגרה בי שלא יכולתי להגיד ת',
וכך כל שנותי הראשונות, טענתי שאני היא בקבוקה, ביתם של אורנה
ופנדי סגל.
עכשיו אני כאן,
מחכה שיקראו ת'סיפור שלי ואולי יבינו שלא חייבים להיות רם אורן
כדיי לגמור עמוד בתיאור.
ושרשרוש של ניילון מעצבן את כולם, חוץ מזה שמרשרש.אז הגיע הזמן
שנבין שבדיוק כמו שכולנו מתעצבנים כולנו מעצבנים ולכל אחד יש
סיפור.
אם זה על הכלום שלו, אם זה על הכלום שלנו או אם זה על מטאפורת
החיים-ככלום.