בימי שירותי בצה"ל נהגתי להתעורר בכל יום ברבע לשש בבוקר ולצאת
בקו האוטובוס לירושלים בשעה שש ועשרים.
אחרי כמה תחנות עלתה לאוטובוס באופן קבוע בחורה כבת עשרים וחמש
בעלת שיער שחור כפחם, מבנה גוף מעט מגודל.  
רוב המושבים כבר היו תפוסים כאשר עלתה לאוטובוס.
וכך ראינו אותה בכל בוקר מחדש, מתקדמת במסדרון הצר בתקווה חסרת
סיכוי שאולי בסופו תמצא ספסל פנוי. לפחות אחד.

המיוחד בה ואולי הייתי צריכה לציין זאת קודם, היה החיוך השובב
הזה שתמיד עיטר את פרצופה ועיני הכלבלב קטן הפעורות לרווחה
בשובבות אף הן.
הליכתה היתה מהירה ונראתה יותר כדילוג.
שיערה התנופף ברוח למרות שהיה עטוף בגומיה חזקה או בסרט שחור -
לבן.

כולם בהו בה. היה בה משהו שמשך את עין. והיא לא היתה יפה כלל.

אפילו לא נאה.
שמחת החיים שלה היתה בהחלט יוצאת דופן. גם בבוקר שלאחר פיגוע
נוראי חיוך מוזר התפשט על פניה.
בתחילה אנשים כעסו על כך. ניתן היה לדעת על פי עיוות פניהם
למראה שיניה הבוהקות מבעד לשפתי האודם שלה.  
עם הזמן פשוט החלו להאמין כי הבחורה אינה שפויה.
הדילוגים הללו במסדרון האוטובוס מאוד תרמו לכך שיאמינו בזה.

כמו הרבה מאוד דברים פשוטים וקטנים בחיים, גם עליה שמעו בעיירה
הקטנה שלנו.
הסיפור על "המשוגעת" עבר מפה לאוזן וכמעט לא נותר אדם שלא
הכירו.

באחד מימי החורף הסוערים היא שבה לביתה לאחר שעמדה במשך שעה
וחצי במסדרון האוטובוס.
סופת גשמים שלא נפסקה יומיים שלמים פיזרה את שיערה והרטיבה
אותה מכף רגל ועד ראש.
כשנכנסה מצומררת ועייפה בירך אותה אביה לשלום וסיפר לה על
בחורה מוזרה שעמיתו לעבודה שמע עליה.  
הוא צחק תוך כדי שבלע את חתיכת העגבניה האחרונה שהיתה בידו.
"הבחורה הזו", אמר, "כל כך משוגעת... אומרים אגב שהיא נוסעת
בקו האוטובוס שאת נוסעת בו. בכל אופן היא אף פעם לא יושבת והיא
מקפצת כמו ילדה קטנה".
לאחר שסיים את דבריו תפס את שלט הטלוויזיה ומיקם עצמו על
הכורסא הישנה שנחה שם כבר שנים.

היא הורידה את המעיל הרטוב ונכנסה לחדר. זה היה הלילה הסוער
ביותר שחוו זה שנים.  

ביום שלמחרת היא עלתה לאוטובוס.
למען האמת היא שכחה בתחילה מהסערה אמש. אף ברגע שראתה את פני
הנהג יושב בתוך מכונת ההרג שנעה לקראתה, נזכרה בכל.
הוא עצר לה והיא עלתה בעדינות במדרגות הרטובות.
לאחר שעלתה לא מיהרה לחפש ספסל פנוי בסוף המסדרון.
הפעם היא נעמדה ליד הנהג, במרכזו, מתבוננת בעיני הכלבלב שלה
בכל אחד מן הנוסעים. היא סרקה אותם בעיני הרנטגן השחורות שלה.
הם הביטו בה ללא הבנה. מתפלאים מכך שנשארה לעמוד ללא ניע כאשר
עליה לתור אחר ספסל לשבת עליו.

אחרי עשרים שניות בהם עמדה ללא תנועה וללא קול,  היא הסתובבה
וירדה מן האוטובוס. הלכה ולא הסתכלה אחורה.

שלושים שניות לקח לנהג להבין שעליו לסגור את הדלת ולהמשיך
בנסיעה.
הנוסעים היו מבולבלים. חלק הביטו בה מבעד לחלון הולכת בראש
מורם בצעדיה הקלילים עד שנעלמה.
אחרים ישבו בשקט, מסתגרים בבדידותם אל מול השקט ששרר באוטובוס.

ואז, כמקיץ מחלון בלהות, הוריד הנהג עיניו ממנה והביט אחורה.
כאילו ביקש אישור להמשיך בנסיעתו.
הנוסעים בספסלים הראשונים הביטו בו והוא הבין את הרמז - שחרר
את דוושת הבלם והמשיך בנסיעתו בכיוון עיר הקודש.

מאז לא ראינו אותה.
האמת היא שאפילו הסיפור על המשוגעת כמעט ונעלם...