היא מתיישבת על סלע,  סתם סלע לא משמעותי, לא בולט, שטוח.
מתיישבת, מרפקים על הברכיים, מגע העור האדום של מגפיה הארוכים
חם ודביק. מביטה קדימה. מנסה להיזכר מתי היה לה קצת שקט. ולא
מצליחה. עכשיו סתם ריק לה.
שמש של אחר צהרים עייף נוצצת על הכתר הקטנטן, החבוי בין
שערותיה, מוטה קצת, נשכח. בהיסח דעת היא מגרדת תחת המגן המוזהב
הצמוד למפרק ידה, מביטה בו ונאנחת.

סופסוף הרשתה לעצמה לעוף קצת רחוק, מכל הבלגאן והרעש, והכאב
הבלתי פוסק, לפשוט את התחפושת הירוקה, דהויה מכביסות ומוכתמת,
המסתירה את מדיה האמיתיים, שגם הם כבר, בעצם, התחילו לדהות,
חוטי זהב ומשי אדום נפרמים קלות...
"לברוח", עוברת לה מילה בראש. "לברוח מכאן". אבל זרועותיה לא
עמדו לה, גופה כמו מסרב להתרומם, המעוף היה קצר, נמוך ומקרטע.
היא משתוממת לרגע, אבל לא מתעקשת, וגם זה מוזר, כי היא בדרך
כלל לא מוותרת לעצמה כל כך מהר, ונוחתת במין גניחה על שביל עפר
מאובק, באמצע שום מקום, כך נראה. רק שהשום מקום הזה מזכיר לה
מקום אחר, שחוזר אליה בחלומות, מין נהר מופלא שלימד אותה כל כך
הרבה על עצמה.
אבל אחרי החודשים האחרונים, כאילו כבר הספיקה לשכוח. מה זה כבר
משנה. אין שום נהר, חוץ מזה שמאיים לפרוץ מעיניה וגרונה,
מתוכה... או אולי זה לא נהר, אלא ביצה טובענית עכורה, בעצם,
מושכת אותה פנימה. הכל כבר ממילא חסר טעם. היא לא זוכרת מתי
היה קצת טעם לדברים, אפילו לא זוכרת מתי הטעם דהה.
שריריה כואבים, ראשה כבד.

זמזום חלש מאי שם עולה ומתגבר, מהיר כדבורה, אבל אוזניה
למודות, מזהות מיד, כמו מוכנית קולטות כל רחש זר, ואוטומטית
ידה מתרוממת, בזווית קלה לאחור, והיא אפילו לא מפנה את מבטה,
היא יודעת בדיוק איפה הוא יפגע, החץ.
צליל חלול של מתכת במתכת עולה, וזרועה נרעדת קצת מהדף המכה.
החץ, מעוקם, נופל לרגליה. לפחות את זה אני עוד מסוגלת לעשות,
היא מחייכת לעצמה, ומביטה בו. חץ קטן, כנראה היה פעם מוזהב, אך
כעת עולה בו חלודה, והנוצות שבזנבו מרוטות קצת. מגן היד שלה,
לעומת זאת, נראה כאילו לא נפגע כלל.
-"חרא".
היא מזדקפת למשמע הקול. משהו לא מסתדר לה.
-" זה לא היה כואב לך, נ'שבע לך." תינוק ורדרד מופיע לו משום
מקום, ונוחת לידה במשק כנפיים עדין.
"איזה עצבים זה" הוא ממשיך, מכחכח בעומק גרונו, בצליל שמעלה
הבעת תמיהה על פניה, ויורק על השביל. ואז מתיישב לרגליה, מרים
בידו השמנמנה את החץ השבור ומלטף במבט מהורהר את הנוצות.
טוב, ראיתי כבר כמה דברים מוזרים, עוברת בראשה מחשבה, אבל זה
משהו מיוחד.
-"אתה צריך להחליף את הנוצות, לצפות מחדש את החצים, אחרת הם לא
יעופו טוב..." היא מנסה בקול רך, אי אפשר לדבר לתינוק כזה מתוק
בקול אחר, הרי, אבל הוא קוטע אותה בגסות- "זה לא החצים
המנייקים האלה, רבאק... " בעיניו הכחולות המתוקות היא רואה
עננת כעס, עוברת ומאפירה אותן.
היא נבוכה. תינוקות בדרך כלל עושים לה חם בבטן, מעלים בה תחושה
של געגוע לא מוסבר, זרועותיה רוצות לערסל, באפה עולה ריח של
חלב חם... אבל הוא- הוא גורם לה אי נוחות, ועם זאת, כמו כל
מושא הזקוק לעזרה, רחמים. והיא מרגישה את הכאב שלו, גם אם הוא
מנסה להסתיר. גם בזה היא מיומנת, היטב.
הוא מטלטל את ראשו, תלתליו הזהובים מבהיקים בשמש.
-"יא אללה, היית חייבת להזיז ת'יד, הא? "הוא שואל בקולו הקטן,
כעוס, מביט בה בעייפות. והיא רוצה  להתגונן, להתנצל, שזה לא
מודע, שזה אינסטינקט, שהיא לא התכוונה..
-"בסדר, בסדר" הוא מנופף בידו בביטול, עוד לפני שפתחה את פיה,
נאנח, מקפל את הכנפיים ונשען לאחור.
הם יושבים שם בשקט, כי היא לא יודעת מה להגיד.

-"מה אני רוצה ממך, במילא מאז שפתחו את האתר באינטרנט אני לא
מצליח לפגוע באף אחד". הוא אומר ומגרד בשיפולי בטנו, ואז היא
מבחינה שהוא ערום. ודווקא איברו התינוקי, כמעט לא מפותח עדיין,
מעורר בה חמלה גדולה יותר.
-"אני עייף" הוא אומר תוך כדי פיהוק קולני, מתכסה בכנפיו
הלבנות, ונרדם, צמוד לרגליה.

כמה זמן עבר, היא לא יודעת, ומה זה משנה בכלל. יושבת שם ברוח
הקלילה, באור השמש שמתחילה להסמיק באופק, כאילו נתפסה במנוסתה
לכיוון הים, עושה עצמה יורדת עכשיו יותר לאט, שלא ירגישו, שלא
יעצרו אותה.

"...יברך האל שבשמים
את אלה שזכו להתאהב
אני עוד לא זכיתי בינתיים
ישנם ימים שקופידון עייף..."

היא מהמהמת לעצמה את השורות הישנות, נזכרת כמה הפתיעה אותה
עליזות המנגינה כנגד נוגות המילים, ומחייכת, כי זה כל כך
מתאים.
למרגלותיה, תנועה ורדרדה של זרועות וכנפיים, הילדון מתמתח,
ממצמץ ומתיישב. בתנועה כבדה קצת, כמו לא מתואמת, הוא משפשף את
עינו באגרוף קטנטן, קמוץ, מין תנועה מגושמת ועם זאת נוגעת ללב,
והיא רוכנת לעברו, ידה נשלחת ללטף את ראשו, כל כך מתוק-
-"מה זה נהיית לי שרית חדד פה?" הוא לועג לה בקולו הקטן,
מנומנם, מתמתח ונועץ בה מבט סקרני, והיא ממלמלת בשקט- "זה
ז'ורז' ברסאנס, אם אתה באמת רוצה לדעת", ומושכת את ידה חזרה,
שלא יראה שאפילו ניסתה, נבוכה.
כמו תמיד, אותן תחושות, של רצון עז שנקטע באיבו, של מבוכה
משתקת. גם אתו. היא אף פעם לא ידעה להתמודד טוב עם בוטות שכזו,
תמיד הרגישה קצת שונה, בגלל זה.
מי הוא בכלל? היא כועסת פתאום, מה הוא מבין.. אבל מבט אחד בו,
ומתיקותו המלאכית, כל כך שונה מהתנהגותו, שוב ממיסה אותה, והיא
שותקת.
-"יאללה, נגמר לך את מי להציל, שאת ככה מסתלבטת לך פה, תגידי?"
הוא כבר על הרגליים, נעמד בגבו אליה, ורחש זרם דק עולה,שלולית
זהובה נקווית בקרבת רגלה. היא זזה קצת על הסלע, מתרחקת ממנה.
הוא מיישר את כנפיו, מרים את אשפת החצים שנתגלגלה, וסופר את
החצים שנותרו בה. שואל שוב, אבל לא ממש מעוניין לשמוע את
התשובה, היא רואה את זה בדרך שבה הוא עסוק כל כך, מצחו הרך
מכווץ, וכשהיא עדיין לא עונה, הוא מרים את ראשו, מבטו סוקר
אותה, והיא מתכווצת.
הוא עוצר, נאנח אנחה קטנה ומושך בכתפיו.
-"נווו, מה את כזאת כבדה? " והיא באמת מרגישה כבדה פתאום,
עייפה, מרוקנת.
" נגמר לי," היא שומעת את עצמה אומרת, לא מסוגלת לעצור- " תמיד
יש עוד את מי להציל, את מה להציל, תמיד יש צורך, יש כאב ותסכול
ועייפות ופחד, בזרם שוצף שלא עוצר, אבל אני תמיד שם, לנסות
להקל, לטפל, לפתור, להרגיע, אפילו כשיש דברים שגם אני יודעת
שלא אצליח לעולם לשנות אבל אני ממשיכה לנסות, אתה מבין? תמיד
המשכתי, ואתה מופיע לך משום מקום ועוד יש לך תלונות?! נמאס לי,
אתה שומע? נמאס לי שזה ברור לכולם שאני נמצאת שם, נמאס לי
המובן מאליו הזה, גם אני רוצה, גם אני צריכה, גם לי לבד, גם לי
כואב, ועייף וקשה. ומה איתי? מי יציל אותי?"


והצעקה הזו, מאיפה היא יצאה, מהדהדת מקצות שפתיה לאורך השביל
שכבר החשיך, נתקלת בגבעות המרוחקות וחוזרת לסלע שלה, מתנפצת על
אוזניה, והיא מתרוממת בבהלה, איך נרדמתי פה? בלב הולם היא
מביטה לצדדים, איפה הילדון הזה? אבל אין כל סימן, אפילו האדמה
סביב הסלע יבשה, וקצת קר לה.
מה יהיה עם העייפות הזו? והפחד שמתגנב אליה, כמו החושך שעוטף
אותה, מחלחל איטי ומצמרר.. ננעץ כגוש בגרון, היא רוצה לבכות.
מה קורה לה? איפה כל האומץ? כל הכוח? איך היא יכולה להמשיך
ככה, חלשה ומובסת?
ואיך היא יכולה להפסיק?

מרחוק עולה נצנוץ קטן, סימן. היא לא מצליחה להתעלם, לא מסוגלת.

ושוב היא מתרוממת וחוזרת , יש תמיד את מי להציל, היא הרי
יודעת. ויש דברים שמונעים מכוח האינרציה, גם את זה היא למדה
מהר.
היא התרגלה כבר, חזרה לעצמה, לתפקיד, למסלול, לעולם הרגיל
והמוכר, דוחקת עמוק עמוק את הפחד, שלא יפריע, יש המון מה
לעשות. רק לא לעצור ולחשוב על זה, רק לא להישבר, אסור.
אבל זה כבר לא היה אותו דבר, הברק נעלם.

אז כשפתאום הזמזום המוכר ההוא, משום מקום, שוב מילא את אוזנה,
מתקרב במהירות, היא הייתה לא מוכנה, לראשונה זה זמן רב. לא
הספיקה לזוז, וחץ קטן חלף בשריקה  וננעץ בכתפה, דוקר קלות.
מופתעת, היא הביטה בו נעוץ שם, ברגע הופך לאבקה נוצצת, מתפזרת
סביבה, והיא מרגישה חום נעים, מתפשט מזרועה לכל גופה.
צחוק קטנטן, מאושר ומתגלגל עלה מאי שם. נוצה לבנבנה צנחה לאיטה
ונחתה לרגליה, לב זעיר מצוייר עליה.
והפחד התמוסס ונעלם.