איזו עליבות יש באכזבה ידועה מראש
-אני צוחקת על עצמי בין האדים
במקלחת.
ובעיני המתחמקות, אני מתחילה לחשוש
יש סימני שאלה
ויש פחד.

נעמדת מול המראה, מגבת על כתפי
בוחנת את גופי
מתחמקת מעיני.
ניסית פעם לעמוד מולך?
ולהסתכל, אבל באמת-
על עצמך?
אז עמדתי שם,
מכריחה את עצמי להסתכל לי בעיניים
האדומות
עד ששוב הציפו אותן
הדמעות.
ככה יותר נוח לי להסתכל,
כי אני לא רואה כלום.
יש רק טעם מלוח
ואף סתום.

ובמראה, רואה אותי מטושטשת קווים
נסיכה סדוקת שפתיים
למודת צפרדעים.
כדור הזהב, ציפייה נשכחת
נשטף לו, עמום, עם המים במקלחת...
ונותרתי, מברשת ביד,
שוב קולעת לי צמה
לבד.

אז אולי, כבר כתבתי פעם למישהו
אולי פעם, כשאגדל,
ארד מן המגדל
אפרע צמתי.
הרוח שערי תבדר
אבין שאף נסיך לא יציל אותי יותר
ואלך להסתפר.