כשבא אלי המבול הגדול, הייתי חרדה.
לא האמנתי שאלוהים יפר את הבטחתו.
שיפקיר את בנו בכורו ולא יצילו כמו את יצחק.

כשבא לעברי המבול הגדול
למדתי להתיר את התפל ולהשאיר את העיקר.
למדתי ליפול אל תוך המצולות נחנקת בבכי אצור.
ולצוף למעלה, בקלילות עם לב כבד.

כשעבר מעלי המבול הגדול,
כל החוקים שהאמנתי בהם מקודם, התנפצו על הסלעים.
כל המוסכמות שהיו על התורן, התמוססו עם הגלים.
כל אותם האנשים החכמים שהערצתי וניסיתי לרצותם.
נראו לי נדושים, חלולים ומאוד אומללים.

וכשהמבול הגדול השתתק,
התחלתי לרעוד מפחד. פוחדת לזוז, פוחדת לנשום.
מקופלת בפינה מבוהלת עד אימה.
פוחדת להסתכל אל תוך המראה השבורה.
פוחדת להסתכל ולראות שם מישהו זר,
פוחדת להביט בעיניה הכה שונות של אני האחרת.