פעם שנאתי את כל הבנות האלו,
שמתאפרות כל שניה.
שמכריחות אנשים,
שיגידו להם כמה את יפה...
אבל ת'אמת, כשאני עומדת מול המראה,
אז אני תמיד מכניסה את הבטן,
אני אף פעם לא שואלת למה,
זאת פשוט עובדה.
יש סיבה לזה שאני משדרת רמת ביטחון כזאת גבוהה,
אני יודעת שרק אם אני אתן לעצמי,
אפילו לשניה,
בתוך הגוף הגדול הזה,
אני פתאום יהיה כזאת קטנה.
ולא, לא איכפת לי מה כולם חושבים,
אבל יש איזה קטע אצלינו בסביבה,
שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיות קטנה,
חייבת להיות שם בשביל כולם,
חיבת להיות הגנה.
אולי זאת באמת אני, אולי זאת לא,
אבל אסור לי להיות קטנה,
אפילו לא לשניה,
חייבת להמשיך להחזיק,
אין לי פה בררה.
אני רוצה להמשיך,
אבל בלילות אני לא יכולה.
בלילות אני בוכה.