"תראי, בניתי לך סופסוף את השידה שכל כך רצית
עם המגירות המשויפות
האדומות
והלכתי היום לשחות ולעשן
לא הלכתי
שבועות", אמרתי לה
והיא שילחה בי מבט משתאה
וחייכה:
"איה הוא הבחור שהכרתי כל החודשים?
נעלם כאילו בלעה אותו
הזיקנה"
בסארקזם ממוחזר הוסיפה ולחשה:
"היכן הן כל המחוות הילדותיות,
המתנות באמצע
הלילה. השיחות.
החשמלית בארבעה אקורדים,
הכדורגל
או
סל..."?
ואני נותרתי אדיש למראה פטמותיה
החשופות, מזדקרות מבעד לריצוד אור- הירח
ברוכנה מעליי:
"את אהבת את הבחור ההוא
הרבה פחות ממני -
אם תהיי כנה לרגע עם עצמך
ועם זכרונותיי -
אך ההבדל המהותי בינינו הוא
שאני
יודע מתי לאבד עצמי לדעת
בשביל האישה הנכונה
לאותו
הלילה
ואילו את לא תדעי לזהות את הגבר שלך
גם אם הוא יגמור לך בפה לאורך
שנים", סיימתי
וגנחתי לה לחישת פורקן הגונה כמו שהיא אוהבת
היישר למעמקיי האוזן
וקמתי בדממה
בלי להביט, כמו פעם,
אם היא גמרה או סתם
השתתקה
כדי להבריג לה את ראש- הטוש במקלחת המתפוררת
שתבריק את עצמה
טוב
טוב
למערכה השנייה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.