New Stage - Go To Main Page

אופיר שכר
/
הכוכבים של ליהי

"שמעתי אותך שרה על מיליון כוכבים נוצצים. חשבתי שאם את מצליחה
לראות כמה הכוכבים נוצצים, את בטח תראי גם כמה הלילה שחור, אז
שאלתי אותך אם הלילה שחור גם בעינייך, אבל לא היה לך שום מושג
למה התכוונתי.
ואז חשבתי שאולי את בעצם סתם שקרנית. הגיוני לא? אם את שרה על
דברים שאין לך בהם מושג, אולי את שקרנית. אבל אז הסתכלתי שוב
לשמיים ובאמת ראיתי שם מיליון כוכבים נוצצים, ואז נזכרתי
במילים ששרת והם נגעו בי שוב, וירדה לי דמעה. אז הגעתי למסקנה
שלא יכול להיות שאת שקרנית.
את חייבת להודות שזה קצת מבלבל, הרי הלילה עדיין נראה לי שחור,
מאוד שחור אפילו. ואפל. ואת אין לך מושג על מה אני מדבר, רק
הכוכבים שלך הנוצצים. ואז הגעתי למסקנה שכנראה את לא רואה הכל
כמוני. זאת הייתה אכזבה גדולה מאוד. כי אני חשבתי, לפחות
קיוויתי, שאת בדיוק כמוני. ושגם את תראי כמה הלילה שחור. וזה
לא שאני לא מסכים אתך לגבי הכוכבים הנוצצים, הם נוצצים, אבל רק
בזכות זה שהלילה שחור.
אבל אז הבנתי שבעצם את כן בדיוק כמוני. גם לך הלילה נראה שחור,
אבל את פשוט פוחדת להודות בזה! זה בסדר, גם לי בהתחלה היה קשה
להודות שהלילה שחור, זה בכל זאת קצת מפחיד. הרבה יותר קל לראות
את הכוכבים הנוצצים, את זה כולם רואים. אבל את זה שהלילה שחור,
את זה רק אנשים עם ראייה מיוחדת כמו שלנו רואים! איזה יופי של
עולם! כמה הכוכבים נוצצים הלילה! את לא חושבת ככה?"

ליהי הסתכלה לי בעיניים, במבט שכולו "מה לעזזל?". עכשיו הרגשתי
עוד יותר אידיוט, אפילו יותר ממקודם. הרמתי את עצמי מהספסל.
אני מניח שהיא ראתה את המבוכה על הפנים שלי, אף פעם לא הייתי
טוב בלהסתיר את הרגשות שלי, ועוד מאחת כמו ליהי, שהצליחה להגיע
לרגשות הכי כמוסים שלי. התחלתי ללכת בשביל שעבר ליד הספסל. לא
לשום כיוון מיוחד, סתם ללכת. ליהי קמה והתחילה ללכת לידי, היא
הסתכלה לי שוב בעיניים והפעם חייכה. "זה היה דבר ממש מתוק, מה
שאמרת, לא כולם שמים לב למילים שלי". חייכתי בחזרה. רציתי
לשאול אותה שוב לגבי הלילה השחור, אבל גם ככה הרגשתי מספיק
אידיוט, ופתאום היא דיברה אלי במן טון נעים כזה."רוצה ללוות
אותי הביתה?". "בכיף" עניתי בהתלהבות. אולי יותר מדי בהתלהבות,
חשבתי, אבל היא שוב חייכה אלי והחזיקה לי את היד.

המשכנו ללכת בידיים משולבות. הלילה היה שקט ושחור, אבל מיליון
כוכבים נוצצים האירו אותו. גם השקט לא הפריע לנו כי דיברנו כל
הדרך. היא אמרה שאני מצחיק אותה, ושהיא מזמן לא הייתה עם אחד
שהצחיק אותה. ואני כבר שכחתי לגמרי כמה אידיוט הרגשתי קודם.
דיברנו בעיקר על מוזיקה, והסתבר שהטעם שלנו הוא די דומה (למרות
שהיא לא הכירה את ה"קלאש", שהם אחת מהלהקות שאני הכי אוהב).
סיפרתי לה על זה שגם אני הייתי רוצה לדעת לנגן על גיטרה, והיא
אמרה שהיא תשמח ללמד אותי מתישהו.

כשהגענו לבית שלה עצרנו והסתכלנו אחד לשני בעיניים. העיניים
שלה נראו לי פתאום כל כך מבינות ועמוקות, הייתי חייב לשאול
אותה שוב. "אז תגידי לי את האמת עכשיו, את לא חושבת שהלילה
שחור?". חשבתי שהיא תגיד לי שאני צודק, שבאמת הלילה שחור, וכמה
זה נפלא ששנינו רואים את זה ביחד. אבל במקום זה היא שוב נתנה
לי את המבט הזה, זה שגרם לי להרגיש אידיוט. הסתובבתי והתחלתי
ללכת. מהר. היא לא עקבה אחרי הפעם, רק נכנסה לבניין וסגרה את
הדלת. כוכבים נוצצים אעלק. שקרנית.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 7/6/01 14:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר שכר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה