ראיתי אותו, את הילד הקטן, מתרוצץ על חוף הים.
השמש כבר מתחילה לשקוע ואחרון האנשים אורז את חפציו, מציע לו
שארית מבקבוק מיץ שאיבד מקרירותו בחום של היום והילד מסרב
וממשיך ללכת, מחפש אחר אמו שנעלמה לו, ולאיש לא אכפת.
כולם מסתלקים, בורחים מהחושך הקרב ובא.
חבורה של כלבים עזובים רצים לעברו בנביחות גהינום והכלב המנהיג
נושך אותו בכף הרגל ולא מרפה.
לאט לאט החול הלבן סופג אליו את נוזל הדם האדום.
כולו רווי בכאב של עצבות, פחד וכמיהה אל אימא שהלכה לה.
צפיתי בו כמו אלוהים שלא רוצה לקחת אחריות יותר על ברואיו.
נתמלאתי בתחושות מעורבות של חמלה ו... בעיקר חמלה.
הכלבים כבר עזבו והוא התמוטט לתוך עצמו, ממרר בבכי.
הגלים צורבים במליחותם את רגלו הפצועה המדממת.
בתחילה הוא לא השגיח במגע גוף קר המתחכך קלות בו.
משהו שיצא עם גל מים והים כאילו מגישו במיוחד למענו.
לאט הרים את ראשו מרטיבות דמעותיו וראה את שיער ראשה החלק נע
כמו אצות מבריקות, מחובר לגופה המת של אמו.