הוא חשב להיות זמר מחאה. הוא היה מהטיפוסים הזרוקים, או מאלה
שנורא רצו שיחשבו שהם זרוקים, עם גיטרה קבועה על הכתף ו-
"case" מקושקש עם שמות של להקות שחושבות שאם הן ישירו על השטן
או על המוות ויצרחו כמו משוגעים, אז מישהו יחשוב שהם יודעים
משהו על החיים, או שהם בכלל התגלמות השטן, או אלוהים, ושהם בטח
לא תוקעים נאדים או מחרבנים.
בהתאם, הוא גם צייר סמלי אנרכיה, אבל על הגיטרה מצוייר
"peace". זה היה באפנה.
המכנסיים קרועים והחולצה ישנה, השיער ארוך שחור ומתולתל, אסוף
לקוקו.
עכשיו הוא מתנהל לאיטו לפגוש את טלי, החברה שלו שהיא גם מעריצה
צמודה.
הוא היה משמיע לה את כל השירים שלו, או מקריא לה את אלו שלא
הלחין, והיא תמיד חשבה שהם טובים, גם כשהוא ידע שהם לא.
הוא ידע שיעזוב אותה ברגע שימצא מישהי שלא תאהב לפחות שיר אחד
שלו, אבל הוא לא היה בטוח שישאר איתה אם היא באמת תגיד לו את
זה.
ויש לו חבר שהשתתף בהפגנות מחאה נגד מלחמת ויטנאם, ועכשיו הוא
רק היפי זקן, אבל פעם, פעם היה לו מסר. הוא צעד ברחובות עם
שיער ארוך, משקפיים, ומגה-פון. הוא צעק, ושר, וגרם לאנשים
להקשיב, והיה לו אכפת...
דורון לא בטוח שאכפת לו, הוא פשוט רוצה להיות זמר מחאה.
לכן הוא היה יושב בגראז' של ההיפי ומקשיב לכל הסיפורים שלו, על
החברים שאיבד בויטנאם, או אלו שאיבדו את עצמם.
לפעמים ההיפי היה מוצא מחברת ישנה ומצהיבה ומקריא לו חלק
מהדברים שכתב.
בלילה דורון מנסה לכתוב שירים. שירים שהוא יודע שהחברים שלו לא
יאהבו, כי הם בלי מנגינה, או צעקות, או כעס. בעצם כן כעס, המון
כעס, אבל לא שנאה.
אבל עכשיו הוא הולך לפגוש את טלי שמחכה לו במרכז.
טלי היא הדבר ששומר אותו שפוי.
הוא לא מבין איך הם הסתדרו מההתחלה. יצורים דכאוניים לא
מסתדרים עם אנשים ורודים שרוקדים ג'אז. ובמיוחד לא כאלה
שקוראים להם טלי.
אבל נסתרות דרכי עולם, והאהבה עיוורת...אהבה?
על אהבה הוא כתב, פינטז... אבל החליט מזמן שזה לא בשבילו. הוא
לא בנוי לאהבה.
הוא מספיק מדוכא גם ככה, מי צריך סיבה?