ושוב בחלומו הוא עף. ולא רק עף אלא נוסק הישר אל השמיים, מציל
נערה או שתיים וחוזר בביטחון אל הקרקע. כולם מביטים בו בהערצה
ובכבוד ויודעים ששוב יכולים לישון בביטחה בלילה.
הוא שוב הציל את העולם.

גרשון התהפך בשנתו. מעט ריר זלג מזוית פיו ברגע של חיוך בזמן
שהוא מודה לראש העיר בחלום, על שהעניק לו את המדליה של "גיבור
השנה".
בבוקר כשקם, וזיכרון החלום עדיין מרחף לו באויר, לא רצה ללכת
לבית הספר, כרגיל. לאותה כיתה שתיעב, לאותם תלמידים שצחקו
עליו, ולאותם שיעורים ששעממו אותו עד שכמעט היה נרדם על הכסא.
רק קולה הצווחני של המורה היה מונע ממנו את הדבר.

מתוך חוסר ברירה, וחוסר כח להתמודד עם הוריו, נטל את תיקו ויצא
לבית הספר.
בכיתה עשה עצמו מקשיב וכותב, וכרגיל בהה בנטלי, היפה של הכיתה.
כל הבנים רצו להיות חברים שלה והבנות קינאו בה. היו לה פנים
לבנות ועדינות כמו לבובת חרסינה, גו דק וארוך והיא היתה שקטה
וצנועה. למרות ניסיונותיה לא להתבלט, עיני כל היו תרות אחריה
בניסיון נואש לקבל ממנה מבט או אפילו חיוך.

אבל חיוכים היא לא היתה ממש מפזרת. חלק מהבנות שקינאו בה היו
אומרות שזה בגלל שהיא סנובית וחלקן היו מנסות בכל פעם לדובב
אותה ולדבר איתה. גם היא שנאה את בית הספר אבל לא יכלה להרשות
לעצמה להחסיר שיעור כדי לא להיות בפיגור בחומר הנלמד.
גרשון הביט בנטלי, ודימיין אותם עפים באויר. הוא נושא אותה על
כפיו והיא כולה צוחקת בעוד הרוח טופחת על פניהם.
"גרשון, אפשר לדעת על מה אתה חולם?" צעקה המורה בקולה הצורמני
בזמן שהטיחה את ספר הלימודים על שולחנו של גרשון בקול נפץ רם.
כולם הביטו בו וצחקו. הוא היה נבוך ולא ידע מה לומר.
"על כלום המורה" ענה בגמגום והתפלל שיעזבו אותו. הוא חייב
ללמוד לחלום בהקיץ בצורה פחות נראית לעין, הרהר. רק זה מה שחסר
לו, שהמורה שוב תזמן את ההורים שלו ותגיד להם שהוא חי לו
בחלומותיו.

הוריו כבר לא ידעו מה לעשות עם גרשון. היה נראה להם כאילו הבן
שלהם לא חי באמת בעולם הזה. הוא לא היה נפגש עם חברים ולא מביא
הביתה, הוא לא היה עושה שיעורים, רוב הזמן היה בוהה בטלויזיה
או שהיה ישן. הוא כל כך אהב לישון. הם לא היו צריכים לדחוק בו
ללכת לישון כמו שבדרך כלל היו עושים הורים של בנים בגילו. כבר
בשעה שמונה בערב היה מתחיל עם טקס הכנה לשינה. היה מצחצח
שיניים טוב טוב, מכין את התיק למחר, מתקלח ונכנס למיטה. אחרי
שתיים שלוש דקות היה כבר בעולמו האחר, הקסום, בו היה נלחם עם
דרקונים, מציל נסיכות והכי חשוב הוא היה עף! וזה היה כל כך
כייף! יותר כייף אפילו מלרכב על אופניים, או על הסקטבורד שהיה
לוקח איתו לכל מקום.

בחלומות האלו האנשים היו נותנים לו כבוד, מעריצים אותו והוא
היה גומל להם בכך שהיה מציל אותם מצרות שהיו כל פעם באות לתקוף
אותם. החיים המושלמים.
בכל פעם שהיה מתעורר מהשינה, אוירת דיכאון היתה אופפת אותו
והוא היה נזכר ביישותו האחרת, האפורה יותר, הבינונית יותר
שצריכה להתמודד עם עולם קשה, קר ומנוכר.

הוא כל כך נקשר לחייו האחרים, שלא היה משקיע באלו הקיימים בזמן
עירותו. למה לו? לא היתה לו יכולת תעופה, לא חברים, ועל חברה
בכלל לא היה על מה לדבר. הוא לא הבין למה הוא היה צריך ללמוד
את כל הנוסחאות האלו שלא יעזרו לו בחיים, את כל ההיסטוריה
המשעממת הזאת ופשוט לא היה לומד. בכמות של אפס השקעה בדיוק הוא
היה נכנס לחייו האחרים, המרתקים. לא היה אכפת לו. לאחר חישוב
קצר הגיע למסקנה שמחצית מחייו הוא יעבור בשינה. למה להשקיע
דווקא במחצית האפורה אם אתה באמת נהנה במחצית הפראית?
הוא הצליח במהלך הזמן לא רק לזכור את החלומות שלו פרט בפרט,
אלא ליצור רצף של אירועים הגיוניים. בחלומותיו הוא חיזר אחר
נערה יפהפיה תקופה של כמה חודשי שינה, ועכשיו הוא כבר הצליח
לגרום לה להיות שלו. הוא מתכנן בעתיד גם לבנות לה בית שתוכל
להתגאות בו ויהיו להם גם שני חתולים ושני כלבים. זה היה
התיכנון. הוא היה כל כך מאוהב בה שהיה לו קשה להסתכל על מישהי
אחרת בחייו המציאותיים, חוץ מנטלי שהיא בעצם הזכירה לו את
הנסיכה שלו מהחלומות. 'אבל היא במילא לא תסתכל עלי, אז באמת
חבל על הזמן שלי', היה חושב בכל פעם מחדש.

"אני רוצה לשאול אותך משהו", אמר גרשון לנסיכה שלו אחרי שהציל
אותה בפעם המיליון ממגדל בוער. "מה?" שאלה הנסיכה כשהיא מחייכת
את חיוכה המאיר ונטלה את הפרח שהגיש לה גרשון. "אני רוצה לבקש
ממך לגור איתי. אני מבקש ממך להתחתן איתי ולחיות איתי פה,
בעולם החלום, לעולם ועד".
"מה זאת אומרת עולם החלום?" השתוממה הנסיכה. "זה העולם האמיתי.
אתה לא מרגיש כך?"
"כן. בטח... בטח..." מיהר לומר כדי שלא תגלה שהוא בעצם לא שלה
ולא יהיה שלה במחצית שלמה של חייו. "התכוונתי לומר, שאת כל כך
יפה ומדהימה, שאני מרגיש שאני בחלום" הצליח לאלתר. הנסיכה
נראתה כאילו היא נושמת לרווחה. "איזה מצחיקון אתה" הפטירה
צחקוק קל. "אתה הרי יודע שאני אוהבת אותך ושאסכים לכל מה שתבקש
ממני" אמרה ונתנה לו נשיקה על השפתיים. כל כך אמיתית היתה
הנשיקה שלרגע חשב שאולי החיים האלה הם האמיתיים וההם, האפורים,
זה בסך הכל חלום רע שהוא חולם בכל לילה.
"גם אני אוהב אותך נסיכתי" לחש לה כששפתותיהם נפרדו.
את הפרח הלבן שהביא הוא שם לה בשיער והיא נראתה פשוט מושלם.
הוא ידע שעוד מעט יעלה הבוקר והוא יאלץ להפרד מהנסיכה שלו שוב
ויתגעגע אליה כל היום עד הלילה למחרת. "אל תעזבי אותי לעולם
נסיכתי" הוא הספיק לומר בטרם דמותה נעלמה ודמות אימו עמדה מעל
מיטתו. "גרשון, אתה תאחר לבית הספר שוב" אמרה אימו בעודה מסירה
את שמיכתו. "אין לי כוח לבוא שוב לערב הורים ולשמוע מול כולם
את אותם הדברים עליך, גרשון" המשיכה אימו מבלי לדעת היכן היה
בנה בדיוק לפני שתי שניות.

גרשון למד שלא להכעיס את הוריו יותר מדי. הבוקר התחיל נהדר.
החלום עדיין טרי בזיכרונו והנסיכה שלו עם הפרח בשיער ריצדו מול
עיניו בזמן שצחצח את שיניו. 'הו, נסיכה שלי... עוד מעט נתאחד
שוב. אני מבטיח' הרהר בעודו לובש את בגדיו.

בבית הספר לא חיכה לו משהו מיוחד. אותם שיעורים משעממים, אותם
תלמידים מלגלגים. אבל משהו היה חסר. כן, בטח, נטלי לא היתה שם.
הוא שאל את החברים לכיתה היכן היא והם לא ידעו כמובן. הוא אזר
אומץ ושאל את המורה. היא אמרה לו שההורים שלה התקשרו אליה
ואמרו לה שהיא עברה תאונה והיא מתאוששת בבית החולים.

זאת היתה הפעם הראשונה של גרשון בבית החולים. הקירות הלבנים,
הריח של חומרי החיטוי, כל זאת נתנו לו הרגשה של מציאות אחרת,
הזויה במקצת. הוא ניגש לאחות בקבלה ושאל על נטלי. היא הובילה
אותו לחדר לבן בקצה המסדרון. הוא נכנס אליו. נטלי שכבה במיטה
ליד החלון וישנה. הוא ניגש אליה והסתכל על פניה. לרגע ליבו
החסיר פעימה. הפרח הלבן! בדיוק אותו אחד שבחלום, היה תקוע
בשיערה בצד ימין. צמרמורת התפשטה בגופו. לפתע היא פקחה את
עיניה. "היי גרשון" היא נראתה מופתעת. "מה אתה עושה פה?" שאלה
בפליאה. "מה את עושה פה? מה קרה?" שאל בכנות ובדאגה אמיתית.
"אני קצת מתביישת לספר... בבקשה תבטיח לי שלא תספר לאף אחד.
אוקיי?" שאלה. "בטח.. בטח..מבטיח" אמר ישר. "לא סיפרתי לאף
אחד, אבל יש לי הפרעת שינה. אני הולכת בשנתי. אז אתמול בלילה
קמתי מהמיטה והלכתי למרפסת בבית שלנו. פתחתי אותה, עליתי על
המעקה ופשוט קפצתי. אני לא יודעת למה ציפיתי? שסופרמן יציל
אותי?" צחקקה בעצבנות וחששה שיסתכל עליה כמו משוגעת. גרשון לא
יכל לסגור את הפה שלו מרוב תדהמה. דימעה ירדה לו מהעין וצנחה
לה הישר על שפתותיה הרכות. הוא הסתכל עליה. כל כך יפה, כל כך
נסיכה שלו. והוא לא הצליח להציל אותה. "זה לא נורא כל כך.
אנחנו גרים רק בקומה השניה, אז שברתי רגל, אבל הרופא אמר שבתוך
חודש אני כבר אצא מזה. אני רק אצטרך עזרה בלימודים בזמן הזה.
אני אאלץ ללמוד מהבית. אתה חושב שתוכל להביא לי את המחברת שלך
ולחזור איתי על מה שיהיה בכיתה?"

הלימודים לפתע קיבלו להם משמעות אחרת. "בטח" מיהר להשיב, "אני
אשמח לעשות את זה." הוא כבר תכנן איך הוא יקשיב, יסכם, ויעביר
לה את המסר. ככה כל יום. הוא לא האמין!
"אז יש לך גבס?" שאל אותה. "כן. הנה" היא אמרה והסיטה את
השמיכה שחשפה רגל צחורה ועבה. "אפשר לחתום?" שאל גרשון. "בטח!"
השיבה. הוא הוציא מתיקו טוש ולאחר שתי שניות של מחשבה כתב
"לנסיכה שלי, מבטיח להציל אותך גם בעולם הזה". הוא הכניס את
הטוש לתיק. "מה כתבת לי, אני לא רואה". "את כבר תראי..." השיב
לה.

באותו הלילה, אחרי טכס השינה, שכב במיטה וראה אותה בדימיונו.
הוא ראה את הפרח בשיערה, את החיוך שעל שפתיה, את העדינות
והחרסינה שבה. הוא ניסה להרדם ולא הצליח. כל הלילה רצו במוחו
מחשבות והוא הצליח להרדם רק לשעה אחת לפנות בוקר. כשקם, לא זכר
שחלם משהו. הוא הלך לחדר הרחצה בעודו מנסה להזכר במאורעות
הלילה. כלום. סדין לבן. לא נסיכות ולא דרקונים. לרגע הרגיש
חולשה ואכזבה, אבל מבטו נח על הפרח שעל הוילון שבאמבטיה ולפתע
הוא הרגיש חי. כל כך חי. הוא יכל להשבע שהוא רואה את הפרח שעל
הוילון נפתח ופרפר עף לו משם. הוא הסתכל על הפרפר כמתוך היפנוט
עד שעף לו דרך החלון. אימו הופיעה בפתח חדר הרחצה. "גרשון, הכל
בסדר?" שאלה אותו כשראתה אותו מסתכל מבעד לחלון בהבעה מוזרה על
פניו, שעדיין לא ראתה. "כן אמא. הכל בסדר". ענה לה עם חיוך
אמיתי ובפעם הראשונה בחייו גם התכוון לזה.