אלוהים, אם אתה יושב ורואה,
דואג ומחפה,
אז איך זה שאת כולם אתה מעלים מהעולם?
אתה לא חושב שקשה לנו פה, למטה, להיות בלי האנשים האהובים
שלנו?
אתה חושב שקל לנו לחיות במחשבה שלעולם לא נראה את העיניים, את
החיוך?
אני מבינה שאתה רוצה את הטובים לידך.
אבל, אלוהים, גם אנחנו רוצים אותם לידנו... חיים, ולא בתוך
בטון מוצק, דבוקים לאדמה,
ולא עטופים בתרכיכים, אלא עטופים באהבה,
ולא לחיות עם המחשבה שאמא בוכה, וכולם יושבים ומנחמים אותה ולא
מבינים
שזה לא חור בהשכלה שמתמלא אם לומדים...
זה חור בנשמה שמתמלא אם רואים...
אבל אתה לוקח ולא נותן לראות...
אז למה, אלוהים, למה? למה לא נתת לו לחיות?
בן אדם... ילד... עם שאיפות ועם חלומות שרצה להגשים...
אבל אתה קטעת לו את החיים...
אולי אני מפילה את האשמה רק עליך, ואולי זה לא פייר,
אבל פשוט רציתי שתדע שלקחת נשמה,
ואנחנו פה, למטה, מנסים להבין את הגורמים,
אבל מה שבעצם אנו חווים אלו לא הגורמים, אלו התוצאות...
והרי אתה... בורא עולם... הכול-יכול... כמו שידעת לקחת,
אתה יכול להחזיר? |