המון מתנועע רוחש מסביבי
כנחיל רמשים מזדחלים ברחבה
ובניע פרוע או בניד אגבי
או בלהט אקסטטי - חוגג בחדווה
לקול המקצב הדוהר ומרטיט את גווי
את ביזת בית השואבה.
גם אני מזדחל מתפתל וגופי משתלח
מצטרף לריקוד גשם עדרי
מנסה למצוא מען לקיום הדומם הצורח
אליי ואלי אנשי שבטי ובני דורי.
רגלי מקפצות יחופות, ידיי עופפות
לאלפי כיוונים ודמותי
המפרכסת נשקפת בעיניי הפרופות
ונגלית לי בזוהר נלעגותי
אך חדל ! כעת הוא הרגע לזרועות נסחפות
בגל ההמון, זה לא זמן הגותי.
לא עת לשקול מילים ואידיאות, כי אם
בצווחת מנצח לשעוט עם קהל מסתער
ברגליים לרקוע, עקבים מרמסים את אלוהים.
מה הוא זה המחולל את גופי עד בלי תאר
וזורק איבריי כבובת מריונטה? הלוא
חמש פסיק שתיים אחוזי אלכוהול אינם מספיקים
לי לטבוע בכחש החומר ולא
המה בלבד עתה בדמי מפכים,
אלא יחד איתם שם זורמת שלהבת
כינון דת חדשה, ייסוד מקדש אזרחי
שכוהניו הם הביטים וצדיקיו הקהילה הסואבת
הרוקדת בשאגות "המלך מת!" ויחי
אלילת הריתמוס הרתומה לעגלת תקליט מסתובבת
ויחי הביתור המיוחל שכבר חל בין בשרי ומוחי.
ואשמע את הקול השמימי שמבעד לתוף הוא קורא לי
ואחזה בקירבתה ההולכת וגדלה של אותה נהרה
אך בעוד שהנפש מוקרבת על מזבח דציבלי
כיצד זה מוחי עודנו קודח שירה? |
